והלבנון באדיר יפול ויצא חוטר מגזע ישי. פרשת דברים תשפו

לעולם פרשת דברים, היא שבת חזון, נקראת בערב תשעה באב, וכפי שראינו גם בשבוע שעבר שמאז גלינו מארצנו וסדר השלמת הפרשות הוא אחת לשנה, שפרשת מסעי, בה מופיע ביום ההילולא, היארצייט, היחיד בתורה – של אהרן הכהן, נקראת גם היא לעולם בסמוך ליום ההילולא שלו (ר"ח אב). ואולי מטרת איזכור יום הפטירה של אהרן באמצע המסעות ולא בעת סיפור פטירתו בפר' חוקת, היא כדי להזכיר לנו שבמסע הזה שמתחיל בא' באב וכולנו חשים אותו, שכל דור שלא נבנה המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו – ובצורך הזה במידתו של אהרן – אהבת חינם ובתיקונים הגדולים, שביום זה אנחנו מקבלים כח מהצדיק כמו בכל יום הילולא של כל צדיק שדווקא ביום פטירתו הוא מעניק לנו מכוחו, והרי שכולנו מצווים "הווי מתלמידיו של אהרן" הרי שהדבר מקבל משנה תוקף.

גזרה שלא יכנסו לארץ

כמו כן, פרשת השבוע שלנו, פרשת דברים, עוסקת בחציה הראשון בתשעה באב – בפרשת המרגלים שחזרו מתור הארץ בלילה הזה, ובגלל שכל העדה בכו בגללם, אמר הקב"ה "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אקבע לכם בכיה לדורות". זו הסיבה לדבר הראשון המופיע במשנה מבין חמשת המאורעות שאירעו את אבותינו בתאריך הזה – שנגזר עליהם שלא ייכנסו לארץ. לא תמיד שמים לב לכך שהגזרה הזו נחלקה לשני חלקים – בלילה חטאו המרגלים כאמור, ואילו למחרת בבוקר הם השקימו ורצו לעשות תשובה ואמרו "הננו ועלינו כי חטאנו" וניסו לעלות לארץ בניגוד לדעתו של משה וחטאו שוב, הפעם בחטא המעפילים. וכך מתאר משה רבנו בפרשתנו את תוצאות מפלת המעפילים לפני האמורי –

וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י ה' וְלֹֽא-שָׁמַ֤ע ה֙' בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶֽאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם. (דברים א', מ"ה)

ורש"י שם לב שהתורה נוקטת כאן דווקא בשם הוי"ה שהוא שם של רחמים ואומר –

ולא שמע ה' בקולכם. כביכול עשיתם מדת רחמיו כאילו אכזרי. (שם ברש"י)

בתשעה באב אנחנו נמצאים במקום קשה, כאילו הקב"ה כביכול לא רוצה את התפילות שלנו, ולכן (ולא רק בגלל האבלות) אנחנו מתפללים שחרית בלי תפילין ולא אומרים "תתקבל צלותהון ובעותהון", וזה על פי מגילת איכה, שם כתוב –

גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי. (איכה ג', ח')

זה פלא – כבר בחטא המרגלים כביכול הקב"ה איננו רוצה לשמוע ולקבל את התפילות שלנו! הרי המעפילים רוצים לעשות תשובה אך הקב"ה אומר להם "לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם" (שם, מ"ב).

ונדגיש שהמשנה בתענית לא מונה את חטא המרגלים כדבר הראשון שאירע את אבותינו בתשעה באב אלא דווקא את הגזרה שלא ייכנסו לארץ, הגזרה שנחלקה לשניים כנ"ל.

הדברים הנוספים המופיעים במשנה הידועה הם –

…בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. (תענית ד', ו')

הבית השני חרב בשנת שבעים לספירה למניינם, וכשישים וחמש שנים לאחר מכן נלכדה ביתר, כשהדבר האחרון הוא חרישת טורנוסרופוס את העיר, קצת אחרי לכידתה של ביתר, והוא החלק הקשה – שבא עם 'כלי מחרשה' והפך תרבותית, מהותית ורוחנית את ירושלים לעיר רומית, ימ"ש. כלומר לא רק שהבית נשרף, ועשרות אלפי הרוגים היו שם ואלפי הגולים – אלא שהוא חרש את העיר, כביכול כדי לזרוע בה תרבות אחרת, ואף שמה משתנה ל- "איליה קפיטולינה". רק אז, בשנת 135 לספירה, מסתיים תהליך ההחרבה של ירושלים.

מנחם בן חזקיה

אני מבקש לעמוד הפעם על נקודת החורבן – למה בכלל היה צריך להגיע עד לשם, אבל נתחיל את הכל במדרש פלאי המופיע גם באיכה רבה, והפעם נצטט מהתלמוד הירושלמי שם הוא מופיע גם כן –

עוּבְדָּא הֲוָה בְחַד יְהוּדָאֵי דַּהֲוָה קָאִים רְדִי [בְהָדֵי בִקְעַת אַרְבֵּל] [מעשה ביהודי אחד שהיה חורש במחרשתו]. גָעַת תּוֹרְתֵיהּ קוֹמוֹי [געתה פרתו לפניו] עָבַר חַד עַרְבִיי וּשְׁמַע קָלָהּ [עבר שם ערבי אחד ושמע את קולה]. אָמַר לֵיהּ בַּר יוּדָאֵי בַּר יוּדָאֵי שָׁרִי תוֹרָךְ וְשָׁרִי קַנְקַנָּךְ דְּהָא חָרֵיב בֵּית מוּקְדְּשָׁא [אמר לו בן יהודים, בן יהודים^[1], התר שורך והתר מחרשתך כי חרב בית המקדש^[2]]. גָּעַת זְמַן תַּנְיִינוּת [געתה הפרה פעם שניה]. אָמַר לֵיהּ בַּר יוּדָאֵי בַּר יוּדָאֵי קְטוֹר תּוֹרָיךְ וּקְטוֹר קַנְקַנָּיךְ דְּהָא יְלִיד מַלְכָּא מְשִׁיחָא [אמר לו בן יהודים, בן יהודים, קשור פרתך, קשור מחרשתך שהרי נולד מלך המשיח^[3]]. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמֵיהּ? [שאל אותו אותו חורש, מה שמו?] מְנַחֵם [וענה לו הערבי – מנחם]. אָמַר לֵיהּ וּמַה שְׁמֵיהּ דְּאָבוֹי? אָמַר לֵיהּ חִזְקִיָּה. אָמַר לֵיהּ מָן הֵן הוּא? [מאיפה הוא?] אָמַר לֵיהּ מִן בִּירַת מַלְכָּא דְּבֵית לֶחֶם יְהוּדָה [הוא נמצא מבית לחם יהודה הבירה]. אָזַל זַבִּין תּוֹרוֹי וְזַבִּין קַנְקַנּוֹי וְאִיתְעַבִּיד זַבִּין לְבָדִין לְמֵיינוּקָא וַהֲוָּה עַיּיָל קִרְיָיה וְנַפְקָא קִירְיָה [הלך אותו חורש מכר את שורו ומחרשתו וקנה לבדים, חיתולים, לתינוקות, והיה נכנס לערים ויוצא מערים ברוכלותו]. עַד דְּעָל לְהַהוּא קַרְתָּא וְהַוְיָין כָּל נְשָׁיָיא זְבָנָן וְאִימֵּהּ דִמְנַחֵם לָא זְבָנָה [עד שהגיע לבית לחם והיו כל נשות העיר באות לקנות אצלו חיתולים, חוץ מאימו של מנחם שלא באה]. שָׁמַע קָלָן דִּנְשָׁיָיא אָמְרִין אִימֵּיהּ דִּמְנַחֵם אִימֵּיהּ דִּמְנַחֵם אַיְתִיי זוֹבְנִין לִבְרָךְ [שמע את קול הנשים אומרות לה 'אמו של מנחם, אמו של מנחם, בואי וקני חיתולים לבנך']. אָמְרָא בְּעָיָיא אֲנָא מֵיחְנְקוּנֵיהּ סַנְאֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דִּבְיוֹמָא דְאִיתְיַלִּיד אִיחְרוּב בֵּית מוּקְדְּשָׁא [אמרה להם 'הלוואי שיחנקו שונאיהם של ישראל (בלשון סגי נהור כשכוונתה לתינוק שלה), שביום שהוא נולד נחרב בית המקדש]. אָמַר לָהּ רְחִיצֵיא אֲנָן דִּבְרַגְלֵיהּ חֲרֵיב וּבְרַגְלֵיהּ מִתְבְּנֵיי [אמר לה מוכר הלבדים 'אני מבטיח לך שלרגליו חרב המקדש ולרגליו, בזכותו, הוא ייבנה']. אָמְרָה לֵיהּ לֵית לִי פְרִיטִין [אמרה לו 'אין לי כסף לשלם']. אָמַר לָהּ וּמַה אִיכְפַּת לֵיךְ אַיְתִיי זוֹבְנִין לֵיהּ אִין לֵית קוֹמֵךְ יוֹמָא דֵין בָּתַר יוֹמֵי אֲנָא אָתִי וְנָסִיב [אמר לה 'מה אכפת לי? קחי עכשיו ובפעם הבאה כשאבוא תשלמי לי', והסכימה לו]. בָּתַר יוֹמִין עָאַל לְהַהוּא קַרְתָּא אָמַר לָהּ מַהוּ מֵיינוּקָא עֲבֵיד [לאחר זמן שב אותו מוכר חיתולים לאותה עיר, חיפש ומצא את אותה אשה ואמר לה 'מה עושה בנך? איך הוא גדל?]. אָמְרָה לֵיהּ מִן שַׁעְתָּא דַחֲמִיתָנִי אָתוּן רוּחִין וְעַלְעוֹלֵיהּ וְחַטְּפִינֵיהּ מִן יָדַיי [אמרה לו 'מאותו רגע שראית אותו באו רוחות רעות וחטפו אותו מידי והוא נעלם']. אָמַר רִבִּי בּוּן מַה לָנוּ לִלְמוֹד מִן הָעַרְבִי הַזֶּה? וְלֹא מִקְרָא מָלֵא הוּא [מה בא אותו ערבי ללמדנו? הרי זה פסוק מפורש] – "וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל". מַה כְתִיב בַּתְרֵיהּ? "וְיָצָא חוֹטֵר מִגֶּזַע יִשָׁי". (ירושלמי ברכות ב', ד')

הפסוק החותם המדרש הזה מצוטט מהפטרת יום העצמאות שלנו, שם מדובר על המשיח –

ע֥וֹד הַיּ֖וֹם בְּנֹ֣ב לַעֲמֹ֑ד יְנֹפֵ֤ף יָדוֹ֙ הַ֣ר בַּת־צִיּ֔וֹן גִּבְעַ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם. הִנֵּ֤ה הָאָדוֹן֙ ה' צְבָא֔וֹת מְסָעֵ֥ף פֻּארָ֖ה בְּמַעֲרָצָ֑ה וְרָמֵ֤י הַקּוֹמָה֙ גְּדוּעִ֔ים וְהַגְּבֹהִ֖ים יִשְׁפָּֽלוּ. וְנִקַּ֛ף סִֽבְכֵ֥י הַיַּ֖עַר בַּבַּרְזֶ֑ל וְהַלְּבָנ֖וֹן בְּאַדִּ֥יר יִפּֽוֹל. וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשׇּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה. וְנָחָ֥ה עָלָ֖יו ר֣וּחַ ה' ר֧וּחַ חׇכְמָ֣ה וּבִינָ֗ה ר֤וּחַ עֵצָה֙ וּגְבוּרָ֔ה ר֥וּחַ דַּ֖עַת וְיִרְאַ֥ת ה'. (ישעיהו י', ל"ב- י"א, ב')

לפני שהנביא מדבר על אותו חוטר, ענף, שממנו תצמח המלוכה, הוא מתאר, שהלבנון יפול. רוב המפרשים הפשטנים אומרים שהכוונה ליערות הלבנון שאכן מקיים אותנו מהצפון, אבל פעמים רבות המילה "לבנון" באה לתאר דווקא את בית המקדש, כמו שמבקש משה רבנו מהקב"ה – "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" (דברים ג', כ"ה), והוא נקרא לבנון כי הוא מלבין את עוונותיהם של ישראל. כלומר הירושלמי לומד שברגע שבית המקדש חרב, מאותו חורבן ממש, נולד וצומח משיח! לא ביום שחרב המקדש נולד משיח אלא שמתהליך חורבן המקדש נולד המשיח. ואת זה צריך להבין.

משיח רק מתוך חורבן

הסיפור הזה שהבאנו מדבר על מציאות של סוף בית שני, ואני חייב לומר שההבדל בין בית ראשון לשני מאד בולט, לפחות בדבר אחד; בבית ראשון הסתובבו הנביאים, ירמיהו בירושלים ויחזקאל בבל, והיו שם גם נביאי שקר ואמת נוספים, והם דיברו והתנבאו על החורבן וסיבותיו, גילוי עריות, שפיכות דמים וע"ז, ועל הגאולה ומה יהיה וכו', והגעת החורבן לא הפתיעה אף אחד. כולם דיברו על זה. לעומת זאת בבית שני החיים היו הכי רגילים שיש, התיאור על היהודי שחורש עם פרתו הוא קלאסי ומאפיין את מה שהיה. גדולי התנאים הסתובבו בירושלים, העסקים פרחו ואף ההחסדים פרחו – כלבא שבוע, נקדימון בן גוריון ובן ציצית הכסת, אבל למטה למטה, מתחת לפני השטח, מבעבע תהליך נסתר שממנו יצמח חורבן של כמעט אלפיים שנה. יש כאן נקודת עומק שחייבים לברר ולהבין אותה ולקלוט מה הולך פה.

אותו יהודי חורש בפרה כאילו לא קורה שום דבר, והוא יהודי כי אבא שלו היה יהודי, כמו אותה בדיחה על ההוא שביקש מהרב שיעשה אותו כהן "כי אבא שלי היה כהן וסבא שלי היה כהן אז גם אני רוצה להיות כהן". הוא יהודי מכח האינרציה. ויש שם ערבי אחד שבא ואומר 'לא חרב בית מקדשכם ולא נולד משיחכם, אלא בית המקדש של כל העולם נחרב, הטבע – הדומם והצומח והחי – הכל נחרב, ואף משיחו של העולם נולד'. ואת זה שומע אותו ערבי. ואז מתעורר אותו 'בר יהודאי', מוכר את הביזנס שלו, את כל הדומם ואת כל החי, ועובר להתעסק בתינוקות, בלבדים של תינוקות, ומחפש את אותו תינוק מנחם בן חזקיה.

וכשהוא מוצא אותו, אומרת לו אמא שלו שהתינוק הזה הוא העדות לכל החורבן – ביום שהוא נולד הכל חרב. "יחנקו אויביהם של ישראל", היא אומרת עליו, על התינוק. איזה ביטוי נורא. והכל מתרחש בבית לחם יהודה, באותו מקום שלא היה כסף לפני בית ראשון ומשם יצא אלימלך עם בניו ואשתו, משם באה רות, משם בא משיח – מבית לחם. "ישי בית הלחמי".

ופתאום מגיע רבי בון ואומר – איפה אנחנו חיים?! למה אנחנו צריכים ללמוד את זה מאיזה ערבי?! למה אנחנו לא מקשיבים לנביא שאומר את אותם דברים בשם ה'! אנחנו הבנו בפשטות שהנביא נותן לנו מוסר שתהיה מלחמה גדולה "והלבנון באדיר יפול" – ואז המשיח יבוא, אבל רבי בון מלמד פשט אחר – צריך שהבית יחרב כדי שאנחנו נבין את הצורך בו, במשיח.

להרוס כדי לבנות

ועכשיו הכל מתחיל; בעצם השאלה שלנו פשוטה – למה צריך חורבן? אם אתה רוצה, רבש"ע, להעניש את עם ישראל למה לשרוף את בית המקדש, את בית הכנסת, את הפרוכת? אני מבין שצריך גלות אבל למה לשרוף? נסביר – את המשכן שהיה במדבר גנזו. המשכן נקרא כך כי הוא ממושכן, הוא גנוז, אבל למה לשרוף מקדש? הרבי מליובאוויטש זיע"א מדייק כל כך יפה – הרי הקב"ה מקיים את כל המצוות, ואם כן הרי אסור לפי ההלכה להרוס בית כנסת, אז איך הוא שרף את בית המקדש? נתאר לעצמו רב שכדי לעורר ולזעזע את קהילתו שסרחו החליט לשרוף יריעה מספר תורה ח"ו. כולנו היינו נזעקים והולכים להוקיע אותו, אז איך זה שהקב"ה שורף ומחריב את הבית בראשונה ובשניה? מה הרעיון של תשעה באב?!

הראשון שידע שהבית הולך להיחרב הוא הראשון שבנה אותו. בימי בין המצרים יש ענין חשוב ללמוד את ענייני בית הבחירה, אז בואו נראה יחד דיבור ברמב"ם, "ונשלמה פרים שפתינו" ובעז"ה בקרוב נזכה כבר לראות את בית הבחירה בנוי –

אֶבֶן הָיְתָה בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁעָלֶיהָ הָיָה הָאָרוֹן מֻנָּח. וּלְפָנָיו צִנְצֶנֶת הַמָּן וּמַטֵּה אַהֲרֹן. וּבְעֵת שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וְיָדַע שֶׁסּוֹפוֹ לֵחָרֵב בָּנָה בּוֹ מָקוֹם לִגְנֹז בּוֹ הָאָרוֹן לְמַטָּה בְּמַטְמוֹנִיּוֹת עֲמֻקוֹת וַעֲקַלְקַלּוֹת וְיֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ צִוָּה וּגְנָזוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה^[4] שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לה ג) "וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל [היינו באותו מקום סתר עמוק] אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" וְגוֹ'. וְנִגְנַז עִמּוֹ מַטֵּה אַהֲרֹן וְהַצִּנְצֶנֶת וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְכָל אֵלּוּ לֹא חָזְרוּ בְּבַיִת שֵׁנִי. וְאַף אוּרִים וְתֻמִּים שֶׁהָיוּ בְּבַיִת שֵׁנִי לֹא הָיוּ מְשִׁיבִין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְלֹא הָיוּ נִשְׁאָלִין בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ב סג) (נחמיה ז סה) "עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וְתֻמִּים". וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂין אוֹתָן אֶלָּא לְהַשְׁלִים שְׁמוֹנָה בְּגָדִים לְכֹהֵן גָּדוֹל כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מְחֻסַּר בְּגָדִים. (הל' בית הבחירה לרמב"ם, ד', א')

תגידו, מישהו מאיתנו בנה פעם בית וידע שסופו להיחרב? או בית מקדש וידע שסופו להיחרב? נאמר כאן נקודה עמוקה; הבית הראשון נבנה כאמור ע"י שלמה, "בניינא דבר נש", בלשון הזוה"ק – בנין של בשר ודם. הוא היה גדול שבעולם אמנם אבל בשר ודם. גם הבית השני נבנה ע"י בשר ודם. הבית השלישי צריך להיות נצחי. אותו הבית שצריך להיבנות תכף ומיד ממש לעינינו – הוא צריך להיות נצחי, לעולם ולעולמי עולמים. עליו אנחנו אומרים בשירת הים – "..מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות ט"ו, י"ז-י"ח). בנין נצחי. אבל בשר ודם איננו יכול לבנות משהו שהוא אינסופי, נצחי, וכדי שמשהו יהיה אינסופי הקב"ה עצמו צריך לבנותו. ואין זה אומר ח"ו שאנחנו לא עושים דבר בבנין הבית הזה; שאלנו – מי התיר לקב"ה לנתץ את בית המקדש, שהרי לנו הוא אסר זאת. בהלכה כתוב שאם אתה הורס על מנת לבנות – הדבר יהיה מותר, אבל בשני תנאים. האחד הוא שמה שאתה עומד לבנות יהיה גדול לאין ערוך מהקיים. כלומר שאת התוכן הפנימי שאתה רוצה להופיע הכלים הקיימים אינם יכולים להכיל. והתנאי השני, והוא חשוב אף יותר – אם אתה רוצה להרוס בית כנסת בנוי ע"מ לבנות חדש ואין לך את כל הסכום כדי לבנות את החדש, והכוונה היא להתחיל לבנות איפה שהוא בעתיד – אז אסור לך להרוס אותו. מותר לך להרוס את הקיים רק אם אתה מתחיל מיד בבניית החדש.

לשבור את כל הקונספציות

המשמעות של מה שכתוב פה היא שרק כאשר אני מבין שהבית של בשר ודם עתיד להיחרב אני מתחיל לעשות תשובה, לשוב אל האינסוף ולהבין שכל כח משיח בעולם הוא כשאני מבין שאין לי שום כח משלי. "הלבנון באדיר יפול" זה לא האויבים שלי שם ושם, אלא הקונספציה שלי! העבודה שלי כבשר ודם שזה יפול כשנידבק בתכונה הזו של משה רבנו, כמו שמופיע שם "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה"; הם בכו באותו לילה ואמרו 'אין לנו כח'. אמר להם כלב – 'נכון. אין לנו כח. מי אמר לכם שיש לכם כח? אבל אם תדבקו במשה אז יהיה לנו כח אינסופי'. הוא השקיט את כל רעשי הרקע ואמר – 'זה שאתה אומר שאין לך כח, זוהי הגאולה בעצמה'.

בכל בוקר אנחנו צריכים לסמוך גאולה לתפילה, ואנחנו מברכים "ברוך אתה ה' גאל ישראל" ומיד בצמוד ממשיכים – "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". אם אתה רבש"ע, לא תפתח את השפתיים שלי – מה אני כבר יכול לומר מעצמי? את התהילות שלי? את המילים שלי? כלב לא אומר לעם 'חבר'ה, אנחנו יכולים', אלא הוא אומר 'אנחנו יכולים להתבטל אל האינסוף וממילא אז נוכל להופיע אור אינסוף בעולם'. זו היכולת של היהודי. כשאור אינסוף לא מופיע בעולם ושכינה לא שורה פה אז ירושלים נחרשת.

וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ. (במדבר י"ג, ל')

ורש"י מבאר שם –

וַיַּהַס כָּלֵב. הִשְׁתִּיק אֶת כֻּלָּם (תנחומא י). אֶל מֹשֶׁה. לִשְׁמֹעַ מַה שֶּׁיְּדַבֵּר בְּמֹשֶׁה. צָוַח וְאָמַר: וְכִי זוֹ בִּלְבַד עָשָׂה לָנוּ בֶּן עַמְרָם?! הַשּׁוֹמֵעַ הָיָה סָבוּר שֶׁבָּא לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ; וּמִתּוֹךְ שֶׁהָיָה בְּלִבָּם עַל מֹשֶׁה בִּשְׁבִיל דִּבְרֵי הַמְרַגְּלִים, שָׁתְקוּ כֻּלָּם לִשְׁמֹעַ גְּנוּתוֹ. אָמַר: וַהֲלֹא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן, וְהֵגִיז לָנוּ אֶת הַשְּׂלָו (סוטה ל"ה ע"א) (שם ברש"י)

משה יתן לנו לגלות את הכח שלנו, אומר כלב אל העם. והוא ממשיך – הוא קרע לנו את הים וכו'. ובטח היה שם מישהו שאמר או לכל הפחות חשב בלבבו – 'מה זאת אומרת שמשה קרע לנו את הים? הרי אני זה שקפצתי אל הים!'… אבל ההבנה הנכונה היא שכל מה שאני נכנס למים זה מכח מה שהקב"ה נותן לנו את הכח. חטא המרגלים לא היה החטא היחיד באותו ליל תשעה באב – גם חטא המעפילים היה שם, וזה אותו חטא! חטא המרגלים אמר 'אין לנו כח להיכנס לארץ', וחטא המעפילים אמר 'יש לנו כח להיכנס לארץ, גם בלי ארון ברית ה' ומשה'. זה אותו חטא. זה תשעה באב!

ורק כאשר "הלבנון באדיר יפול", אז מהחורבן עצמו, מהקונספציה השבורה, באותו רגע ממש תתחיל תשובה. הקב"ה החריב כי ברגע הזה נבנה בית המקדש השלישי. והוא הולך ונבנה כבר אלפיים שנה – "מחורבותיך אבנך". הבניה היא התשובה שאני מבין שלא הקונספציה שלי שאני בניתי את בית המקדש היא זו שתביא את בית המקדש להיות נצחי, אלא בית המקדש ייבנה ע"י הקב"ה ואנחנו נכין לו את כל הכלים כדי שהוא יבנה ע"י הקב"ה!

גאולה שבאה מהכי הפוך שיש

זה כל הסוד, כל הקוד של תשעה באב. ראינו שחז"ל אומרים שבתשעה באב הקב"ה כביכול אומר שהוא לא רוצה את התפילה שלנו, "שתם תפילתי", כלומר הוא אומר לנו 'אני לא רוצה שתחשוב אפילו שלתפילה שלך יש כח. אני רוצה שתבין שאתה בטל אלי לגמרי, שאתה בא בביטול מוחלט לאור אינסוף ב"ה'. "בר יהודאי, בר יהודאי" – אתה בן של יהודי. יהודי זה ביטול לקב"ה, "מודה אני לפניך מלך חי וקיים".

הבית הראשון והשני לא חרבו מאותן סיבות – אבל זה הכל אותו הדבר. שנאת חינם משמעה שאני חושב שלי יש כח ולך אין. שאני מבחין ביני לבינך. אבל אם הייתי יודע שאני רק נקודת אינסוף ואתה גם נקודת אינסוף כמוני. אתה נקודת האינסוף כמו משה רבנו ויהושע בן נון. אין הבדל.

כבר למדנו בעבר בסיפור קמצא ובר קמצא הידוע, שבסוף הסיפור הולך בר קמצא ומלשין לקיסר, והקיסר שולח את נירון קיסר להחריב את העיר, ונירון קיסר שולח חיצים כדי לראות איך להחריב את העיר – כמה רשע ומנוול צריך להיות לזה – והחיצים מסתדרים לו 'פיקס', וכשהוא כבר בדרכו להחריב את ירושלים הוא פוגש תינוק יהודי ומבקש ממנו "פסוק לי פסוקך" כדי להיות בטוח, והתינוק מתאר לו איך עוד מעט לא יישאר ממנו כלום –

…כי קאתי שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים למערב אתא נפל בירושלים לארבע רוחות השמים אתא נפל בירושלים. א"ל לינוקא פסוק לי פסוקיך אמר ליה (יחזקאל כה, יד) "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו'". אמר – קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא?! ערק ואזל ואיגייר ונפק מיניה רבי מאיר… (גיטין נ"ו.)

'אלוהי היהודים רוצה להחריב את ביתו, ולקנח בי את ידיו מדם היהודים?! אני צריך בסוף לסבול מכל זה?', ולכן הלך והתגייר וממנו יצא רבי מאיר בעל הנס. בסיפור קמצא ובר קמצא בא לידי ביטוי איך הלבנון באדיר לא מסכים ליפול, כי כל אחד מאיתנו יודע הכל, ואין לנו כח למחות בתופעה הזו שבה כולנו חלק מאותו אינסוף. וישבו שם חכמים ולא מיחו – אנחנו מתעסקים במריבות הקטנות והקטנוניות שלנו והקב"ה אומר 'אתם חושבים שאם אתם עוסקים בשטויות האלה אני לא אביא את הגאולה, ודווקא מהמקום הכי הפוך?', והוא הולך אל אותו גנרל רומאי רשע וממנו יוצאת הנקודה הפנימית. מאותו תינוק שאומר לו את הפסוק – ממנו יוצא רבי מאיר, שיכול לראות באלישע בן אבויה רבו את הנקודה הפנימית.

ימים המסוגלים לגאולה שלמה

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, בלילה בגלל חטא המרגלים ובבוקר בגלל חטא המעפילים – זה כל פרשת השבוע, פרשת דברים. ושם התפללנו ולא שמעו אותנו.

ואז חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר גם היא על אותם דברים, על המחשבה שאני יודע הכל. זוכרים איך בר כוכבא בועט בדודו, רבי אלעזר המודעי, כי נדמה לו שהוא מרגל?^[5] ואז באותו יום ממש חורש טורנוסרופוס הרשע את ירושלים, כי ברגע שארון בית ה' ומשה לא נמצאים במחנה ואנחנו לא מופיעים את המשיח, אז ירושלים הופכת ל"ע לאיליה קפיטולינה.

יום שבעה עשר בתמוז שבו נפתחת תקופת בין המצרים ויום תשעה באב הם הימים שהיו בהיסטוריה הימים המסוגלים לגאולה המוחלטת, השלמה. אילו היה יורד משה רבנו בי"ז בתמוז, אחרי ארבעים יום שהוא עלה להר עם הלוחות הראשונים ולא היינו חוטאים בעגל – היינו נכנסים לארץ ישראל לירושלים עם משה רבנו ועם הלוחות הללו ולא היה מקום בעולם למלאך המוות, והיו האומות יושבות ארץ ישראל מקבלות אותנו בזרועות פתוחות והעולם היה מגיע לבית תפילה לכל העמים – זוהי האמירה של אותו ערבי "יהודי יהודי, אסור פרתך, אסור מחרשתך". היינו – 'זו האחריות שלכם'. כשאנחנו אומרים "צום הרביעי… יהיה.. לששון ולשמחה" (ע"פ זכריה י', י"ט) הכוונה היא שצום הרביעי יתהפך ויחזור למקורו עם כל מה שהיינו מרוויחים מכל אותם שלשת אלפים שנות חושך מאז, דיבידנדים.

ואחרי חטא העגל נתן לנו הקב"ה הזדמנות נוספת, צ'אנס שני. שוב ארבעים יום – הליכת המרגלים לתור את הארץ, ורש"י בתחילת פרשתנו אומר –

באו ורשו. אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים, לא היו צריכין לכלי זיין. (דברים א, ח' ברש"י)

בואו ורשו – אתם באים וכולם מתקפלים. צריך לחשוב על זה במלחמה שלנו היום… ואז אנחנו נופלים בדיוק באותה נפילה כמו שחטא העגל.

יולי אוגוסט או ארבעים אמצעיים?

ואני מבקש לסיים את הלימוד שלנו בנקודה אחת שלא תמיד שמים לב אליה. מאה ועשרים יום עושה משה רבנו בהר סיני למעלה. ארבעים הימים הראשונים מתחילים במוצאי חג השבועות ועד י"ז בתמוז. ארבעים הימים האחרונים, השלישיים, הם מר"ח אלול ועד ליום הכיפורים בו הוא יורד עם הלוחות השניים. ומה קרה בארבעים הימים האמצעיים? לפעמים נדמה לי שאנחנו הישראלים מונים את חודשי השנה באופן הבא – ניסן, אייר, סיון, יולי, אוגוסט, אלול (במלרע ובקול חזק כנהוג בישיבות…), תשרי, ואחרי החגים. אבל רבותי ארבעים הימים האמצעיים רבותי, הם אינם יולי-אוגוסט, אלא תמוז אב. כך מופיע בכל הספה"ק. אלו שני החודשים בהם היינו יכולים להגיע לגאולה השלמה. בהם מתרחשות מתחת לפני השטח שתי התופעות הקשות ביותר שיש – בתמוז חטא העגל, וכל חודש תמוז נמצאים המרגלים בתור הארץ עם תוכניותיהם הכמוסות שעדיין לא באו לידי ביטוי ולא יצאו החוצה. ובחודשים הללו עולה משה רבנו שוב להר. בפעם הראשונה הוא עלה עם קולות ולפידים ועם הזמנה מאת ה'. להבדיל מיליוני הבדלות איך אנחנו מתרגשים כשטראמפ מזמין את ביבי (ואם הוא גם מחכה לו בדלת אז בכלל…). הקב"ה הזמין את משה רבנו – וכל המלאכים, כל ה-CNN ו-BBC של פמליא של מעלה באו לצלם את זה, רק אנחנו עומדים לקבל תורה. בר"ח אלול, בפעם השלישית, שוב משה רבנו מוזמן למעלה ע"י הקב"ה אבל הפעם בלי צלמים, ואנחנו אומרים סליחות ותוקעים בשופר. הוא אומר למשה – 'אתה תקבל שוב לוחות, שניים. נכון, זה לא יהיה לוחות מעשה אלוקים אבל זה יהיה תורה', ומה קורה בארבעים הימים האמצעיים? הנה הפסוקים –

וָֽאֶתְנַפַּל֩ לִפְנֵ֨י ה' כָּרִאשֹׁנָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי עַ֤ל כׇּל־חַטַּאתְכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חֲטָאתֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י ה' לְהַכְעִיסֽוֹ. (דברים ט', י"ח)

ה' הבטיח לו משהו? מישהו בכלל הזמין אותו לשם? ומשה ממשיך ומתאר –

וָֽאֶתְנַפַּ֞ל לִפְנֵ֣י ה' אֵ֣ת אַרְבָּעִ֥ים הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַרְבָּעִ֥ים הַלַּ֖יְלָה אֲשֶׁ֣ר הִתְנַפָּ֑לְתִּי כִּֽי־אָמַ֥ר ה' לְהַשְׁמִ֥יד אֶתְכֶֽם. וָאֶתְפַּלֵּ֣ל אֶל־ה֮' וָאֹמַר֒ אֲ-דֹנָ֣י א-להים אַל־תַּשְׁחֵ֤ת עַמְּךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר פָּדִ֖יתָ בְּגׇדְלֶ֑ךָ אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתָ מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה… וְהֵ֥ם עַמְּךָ֖ וְנַחֲלָתֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ בְּכֹחֲךָ֣ הַגָּדֹ֔ל וּבִֽזְרֹעֲךָ֖ הַנְּטוּיָֽה. (שם כ"ה-כ"ט)

מתי כל זה היה? – אלו ארבעים הימים האמצעיים שמתחילים בי"ח בתמוז ומסתיימים בכ"ט באב. כתוב בספה"ק שאז נתן לנו משה רבנו את כח התפילה. הימים הראשונים היו בשמחה, האחרונים היו גם הם בשמחה – ואז נקבע יום הכיפורים כיום שמחה, יום של סליחה וכפרה לדורות –

מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה, אמצעיים היו בכעס. (שם ט', י"ח ברש"י)

ויצא חוטר מגזע ישי

האמצעיים הם הימים שאנחנו בתוכם, אלו שבמרכזם תשעה באב. הימים שמשה רבנו וגם אנחנו פונים לקב"ה והוא לא אומר לנו מה יהיה בהמשך. יש מי שיוצא למסלול והוא יודע שבסוף המסלול מחכה לו משהו מסוים, אבל כאן לא ידענו דבר – לא כמה זמן זה ייארך ואף לא אם כלל תהיה סליחה ומחילה בסוף. ר' לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א בקדושת הלוי אומר שכל כח התפילה שלנו בא מזה. אני בא להתפלל ואני לא יודע מה יהיה, אולי הקב"ה יזרוק אותי?! הכל היה בכעס, לא בשמחה. והכעס היה אמירה מכוונת – 'תשבור את הקונספציות. תבוא מתוך חורבן, "והלבנון באדיר יפול ובתר כן – ויצא חוטר מגזע ישי".

שאלנו בשביל מה היה צריך את החורבן? מהי מהות תשעה באב? מה המשותף לכל חמשת הדברים שאירעו את אבותינו ביום הזה? המשותף הוא שנשברה הקונספציה טוטאלית. זו של עשרת המרגלים, זו של משה רבנו, זו של "הננו ועלינו" של אנחנו יכולים, הכל נשבר. אתה לא יכול כלום – ואז אתה יכול הכל. אתה לא יכול שום דבר – לכן אתה יכול אינסוף. זה סוד החורבן והגאולה. זה סוד תשעה באב. "ויצא חוטר מגזע ישי" – מימי החורבן של הלבנון הקודם.

שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה באמת לגאולה שלמה, לאהבת ישראל אמיתית – זה הכל אותו ענין – ונזכה לראות בישועה ובנחמה וגאולה שלמה עלינו ועל כל ישראל.

1. בגרסא אחרת מופיע "יהודי, יהודי, אבל "בר יהודאי" זה תיאור חזק יותר כי הוא מתאר אדם שחורש ולא ער לשום דבר שמתרחש סביבו. הוא לא יהודי בעצמו כביכול אלא רק 'בן של יהודים', ודווקא הערבי מחבר אותו למציאות וכדלהלן. ↑

2. אותו ערבי שמע בעצם געיית הפרה את החורבן. הטבע מדבר חורבן, העולם נחרב – לא רק בית המקדש היהודי (כי הוא לא אומר "חרב מקדשכם", אלא חרב מקדשא", היינו המקדש של כל העמים חרב). ↑

3. באותו הרגע שחרב הבית, שומע אותו ערבי שגם נולד המשיח (ומעניין שגם כאן הוא לא אומר "נולד המשיח שלכם" אלא המשיח באופן כללי, כאילו יש לו התייחסות לעולם כולו]. ↑

4. מקום סודי שנבנה כבר ע"י שלמה המלך ושם טמון וגנוז הארון עד היום. ↑

5. עי' ירושלמי תענית, ד', ה'. ↑