ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי

חלק גדול מהפרשה שלנו עוסק ביעקב ועשו, וההפטרה פותחת בפסוק שכולנו מזהים איתו, גם אם יש למי מאיתנו רגשות 'צמחוניים' כאלו או אחרים –

מַשָּׂ֥א דְבַר־ה' אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי. אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר ה' וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא־אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם-ה' וָאֹהַ֖ב אֶֽת־יַעֲקֹֽב. וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת־הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר. (מלאכי, א', א'-ג')

מלאכי הוא הנביא החותם את כל תקופת הנבואה ובמילים "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (שם ג', כ"ד), וכמה מדהים שהוא לא פותח באהבה גדולה אלא בהגדרת ההבדל האדיר בין יעקב לעשו. והוא ממשיך לתאר את השנאה לעשו, וכך גם אנחנו תרגלנו – "הלכה עשו שונא ליעקב", אבל מהקריאה בפרשה נדמה דווקא שיצחק לא כל כך שונא את עשו, אולי להיפך –

וַיֶּֽאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת-עֵשָׂ֖ו כִּי-צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶת-יַֽעֲקֹֽב. (בראשית כ"ה, כ"ח)

ורבקה אם יעקב ועשו עושה הכל כדי ששני בניה יגיעו בסוף לנקודה משותפת, והדברים רק מתחילים בפרשה שלנו אך הם ממשיכים לאורך כל ההיסטוריה, בשבטים, ועד למשיח.

הפרשה שלנו נקראת "תולדות" למרות שכבר היתה פרשת קודמת שהיתה יכולה להיקרא תולדות גם היא – "ואלה תולדות נח", והפרשה שלנו, אם היינו ממשיכים באותו קו, היתה צריכה להיקרא פרשת "יצחק", והיא במהותה אכן עוסקת ביצחק, אבל כמדומני שהיא נקראת "תולדות" כי היא עוברת לעסוק בתולדות, בכל אחד מאיתנו יש יעקב ועשו, יש המלחמה הפנימית הזו. אנחנו עדיין באבות אבל סיפור התרוצצות הבנים בקרבה של רבקה מתחיל כבר כאן.

אשכל שניכם יום אחד

גם לאברהם היה בן נוסף, ישמעאל, אבל לגביו יש תחושה אחרת לגמרי – הוא היה בן האמה, הוא גוי, בנה של הגר, ואילו עשו הוא הבן של יצחק ורבקה בדיוק כמו יעקב. עד לרגע האחרון, עשו יתווכח עם בניו של יעקב על חלקו במערת המכפלה ואף יבוא על כך למלחמה מולם. רש"י אומר בפרשה שלנו שכאשר מצווה רבקה את יעקב לברוח לחרן היא לא מסתפקת בציווי לברוח כי 'אחיך רוצה להרוג אותך' אלא מוסיפה אומרת –

…לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם-שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד. (שם כ"ז, מ"ה)

היא אמא גם של עשו! ורש"י אומר שם –

…ורוח הקדש נזרקה בה, ונתנבאה שביום אחד ימותו, כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו (סוטה יג:).

הגמרא בסוטה מספרת סיפור מדהים ועליו מתבסס רש"י, שכאשר הגיעו בני יעקב ממצרים לקבור את יעקב במערת המכפלה, הגיע עשו ועיכב את הקבורה בטענה – 'יעקב קבר פה את לאה, וזה היה החלק שלו, ואילו החלק שאתם רוצים לקבור בו אותו עכשיו הוא שלי. זה מגיע לי. אני יורש בדיוק כמותו'. הבנים טוענים כנגד עשו – 'והלא מכרת את חלקך במערה לאבא שלנו יעקב', והוא עונה להם – 'תראו לי את שטר המכירה'. התחילו לחשוב ונזכרו שהשטר נשאר במצרים. לישמעאל לא היתה יכולה להיות טענה דומה. על ישמעאל נאמר במפורש – "כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", הוא איננו יורש, הוא יקבל מתנות כמו בני קטורה אבל היורש החוקי של אברהם הוא יצחק, ויורשי יצחק הם יעקב ועשו. ואז נפתלי קל הרגליים רץ מהר למצרים להביא את השטר, ובינתיים הגיע חושים בן דן שהיה כבד שמיעה ולא הבין לגמרי את נסיבות הויכוח, ועד שהסבירו לו הוא אמר – 'ועד שיבוא נפתלי מארץ ממצרים יהא אבי-אבא מוטל בביזיון? מה, נחכה עכשיו?', ולקח חרב והוריד לעשו את ראשו ועל זה אמרה רבקה לעיל – "למה אשכל גם שניכם יום אחד". ואמנם הם לא מתו ביום אחד אבל נקברו באותו יום,^[1] וכך מביא במקום יונתן בן עוזיאל, שהראש הכרות של עשו נתגלגל לחיקו של יצחק במערה –

רישא דעשו מונח בעטפיה דיצחק (תרגום יונתן שם, נ', י"ג)

יש מחלוקת אגב, בין המדרשים מה קרה עם גופו של עשו. לדעה אחת גופו נתגלגל להר שעיר ושם נקבר ולדעה אחרת הוא נקבר בחברון בשדה מחוץ למערה, ב-"חקל כפילתא". אני מזכיר את זה כי פתחנו בשנאת הקב"ה את עשו ואפשר להבין את זה בקלות אפילו רק מעצם טענתו על מקום הקבורה במערה עד מותו. אבל מצד שני היחס של יצחק לעשו מחייב הבנה, והבנה עמוקה.

ואלה תולדות יצחק – עשו ובניו

נתחיל את הכל במדרש רבה על המילה הראשונה של הפרשה – "ואלה תולדות". הזכרנו קודם את פרשת נח שפותחת במילים "אלה תולדות נח", כאשר המילה תולדות מופיעה בלי ו' החיבור, ואילו כאן בפרשתנו המילה כולל את ו' החיבור. ישנו כלל גדול ולפיו אם המשפט פותח בלי ו' החיבור הרי שזה בא "לפסול את הראשונים", כלומר אנחנו מתחילים עכשיו דף חדש ומנוגד למה שהיה קודם לכן. והמדרש אומר כך –

אמר רבי אבהו בכל מקום שכתוב 'ואלה' מוסיף על הראשונים ובכל מקום שכתוב 'אלה' פוסל את הראשונים. כיצד?… (שם ו, ט) 'אלה תולדות נח' ומה פסל? דורו של אנוש ודור המבול וקינן וחביריו לפיכך אמר (שם י, ב) 'בני יפת גומר ומגוג'. וכיוצא בו (שם כה, יב) "ואלה תֹּלְדֹת ישמעאל בן אברם" מוסיף על הראשונים. ומי הם? מה שכתוב למעלה שנאמר (שם, ב) 'ותלד לו את זמרן ואת יקשן'. ואף כאן 'ואלה תֹּלְדֹת ישמעאל בן אברהם בכור ישמעאל נביות' רשעים היו כיוצא בהן. כיוצא בו (שם, יט) "ואלה תּוֹלְדֹת יצחק בן אברהם" מוסיף על הראשונים, על מה שכתוב למעלה הימנו – בני ישמעאל. ומי היה? זה עשו ובניו שהיה בנו של יצחק. וא"כ יש לומר הואיל ואין כתוב אלא ואלה תולדות אף יעקב שהוא תולדות יצחק בכלל עשו.. (שמו"ר ל' ג')

כלומר הפרשה הקודמת מסתיימת ב-"ואלה תולדות ישמעאל" ומתוארים שם כל תולדותיו והיו לו שנים עשר נשיאים ואחריו מופיע יצחק. חיבור יפה – ישמעאל ויצחק. אבל המדרש מוסיף ומפרש מיהם תולדות יצחק, ואומר שזה היה עשו ולא יעקב! כלומר שמוסיף על הראשונים הכוונה היא לעשו שהיה רשע כמו בני ישמעאל, ומי שמדייק יראה שהמילה תולדות בפרשה כתובה עם ו' אחד, בין האות תי"ו ללמ"ד אך לא בין הלמ"ד לת"ו הסוף – "תולדת", וממשיך המדרש ואומר –

לכך תולדת יצחק חסר להוציא יעקב מכלל הרשעים. (שם)

יוצא מזה כך שבעצם תולדות יצחק הוא עשו ולא יעקב! רש"י אומר "ואלה תולדות יצחק. יעקב ועשו האמורים בפרשה", וצריך להבין את הרש"י הזה אבל המדרש אומר שהתולדות שדומים לישמעאל הם עשו ובניו, וכתוב תולדת בלי ו' כדי שנדע שלא מדובר פה ביעקב. זה מדהים.

התחלנו את השיעור בשאלה איך זה יצחק אוהב את עשו ורוצה לברך אותו, אבל עכשיו השאלה כבר הופכת למשהו אחר לגמרי. זה כבר פיצוץ אטומי – שעיקר תולדותיו של יצחק הוא עשו ולא יעקב. יכול להיות?!

אגב, מבחינת הפשט, הרי הפרשה עוסקת ביעקב ועשו יחד, תאומים, אז איך יכול המדרש לבוא ולומר שתולדות יצחק הם עשו בלבד? הרי היא לא עוסקת בעשו יותר מאשר ביעקב. יש כאן דבר עמוק ועלינו להבין אותו שמהות הענין של תולדת יצחק זה לא יעקב אלא עשו. מה הכוונה?

'בן האמה' מול 'ישראל מומר'

רבותי, הענין עמוק מאד ויש פה יסוד לכל ההמשך של ספר בראשית,. אנחנו מתחילים כעת את החצי השני של הספר. עד עכשיו היה העיסוק באבות, ביסודות, בבריאה – "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם.." (ישעיהו נ"א, ב'), ועכשיו, אחרי שפגשנו בשבוע שעבר בחתונה של יצחק ורבקה אנחנו עוברים אל התולדות, ואנחנו צריכים להבין גם את עשו וגם את יעקב.

הפרשה עוסקת באופן כללי ביצחק – תולדותיו, הליכתו לגרר, חפירת הבארות, הגירושים שמגרשים אותו ועד לברכות שהוא מברך ועד לשליחתו את יעקב לחרן. בשיחה נפלאה של הרבי מליובאוויטש זיע"א, הוא מנתח את המדרש וטוען שאם רוצים באמת להבין את החידוש שבעבודת יצחק לעומת עבודת אברהם, הרי שהחידוש בעבודת יצחק היה היחס שלו לעשו, בניגוד למערכת היחסים בין אברהם לישמעאל. בואו נשווה, ממש כפי שעשה המדרש, בין הקשר שבין אברהם לישמעאל לבין הקשר שבין יצחק ועשו (וליעקב עוד נגיע בהמשך), ואני אומר שאנחנו חייבים לברר כעת את העשו, ואת העשו שבתוך כולנו, כדי שנוכל להגיע ליעקב.^[2] המלחמה בין יעקב לעשו מתנהלת לאורך כל ההיסטוריה, עד הדקה האחרונה, אנחנו כל הזמן במאבק מולו.

מצד אחד ישמעאל כפי שאמרנו הוא איננו משלנו, הוא בן האמה, אבל מצד שני הוא חזר בתשובה עוד בחיי אברהם אביו. אברהם מת "בשיבה טובה" כיון שהוא ראה את ישמעאל עושה תשובה, והוא ממשיך בתשובה שלו עד יום מותו, גם אחרי מות אברהם. לעומת זאת על עשו לא רק שאנחנו לא רואים שהוא חזר בתשובה אלא ראינו ברש"י שעד הרגע האחרון הוא עוד בא להילחם על השקרים שלו – הרי מכרת את הבכורה ליעקב?! הוא לא שב בתשובה, אבל מאידך ההגדרה שלו בהלכה היא "ישראל מומר" והוא בוודאי נקרא יורש של יצחק. בחומש דברים מסופר שכאשר נכנסו לארץ היה איסור לעבור דרך שעיר, מלך אדום לא נתן לנו לעבור –

אַל־תִּתְגָּר֣וּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף־רָ֑גֶל כִּֽי־יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי… (דברים ב', ה')

והפשט הוא שהירושה של עשו היא מיצחק. זה החלק שמגיע לו. הוא יורש. הברכות תהיינה העבודה שאנחנו נעשה עם רבקה כדי לארגן את העניינים. עם ישמעאל לא צריך לעשות את זה. ממנו צריך רק להיפרד, להתגרש.

אז מצד אחד ישמעאל הוא דמות יותר מתוקנת וחיובית. הוא דמות נעימה, וודאי בסופו. הוא חוזר יחד עם הגר – ע"י יצחק שמחזיר אותו – והוא מקדים את יצחק לפניו בקבורת אברהם. מה שאין כן עשו – בקבורת יצחק הוא ידרוש להיות ראשון. הוא לא מקבל את מכירתו את הבכורה. גם למי שמפרש שבאותה פגישה, כפי שרש"י אכן מציע, בין עשו ויעקב בפרשת וישלח, ששם אכן נכמרו רחמי עשו והיה אוהב את יעקב – זה היה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. זה היה רגע אחד שהוא ראה בו את הגאולה ורצה להגיע אליה, אבל "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי במדבר ס"ט וברש"י בראשית ל"ג, ד').

אגב, אי אפשר רק לומר שישמעאל הוא בן האמה ועשו הוא בן הגבירה. גם ליעקב יש שפחות – בלהה וזלפה הן שפחות והמעמד שלהן בעת שהן ניתנו ליעקב היה 'שפחה', בעוד הגר ניתנה לאברהם כבר מההתחלה ע"י שרה כאשה –

וַתִּקַּ֞ח שָׂרַ֣י אֵֽשֶׁת־אַבְרָ֗ם אֶת־הָגָ֤ר הַמִּצְרִית֙ שִׁפְחָתָ֔הּ… וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְאַבְרָ֥ם אִישָׁ֖הּ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה. (בראשית ט"ז, ג')

אך בני השפחות הם שווים לחלוטין לאחיהם לגמרי – שנים עשר שבטי י'ה. כלומר ברור שעל כל פנים לפני מתן תורה גם בן אמה יכול להיות יורש לגיטימי ולהיות מסווג כבן ישראל – מה שלא קרה אצל ישמעאל, ולכן זה מהותי. זו נקודה עמוקה וצריך להיכנס אליה לעומק.

אגב, אם עשו כל כך רשע, איך זה שיצחק עושה הכל כדי שראשו יהיה קבור בחיקו? הרי אסור לקבור רשע אצל צדיק, ואנו מכירים בנביא סיפור שלם על אלישע שמת ונקבר והכניסו שם נביא שקר והיה צריך נס של תחיית המתים כדי להוציא אותו (עי' מל"ב י"ג), אז עשו אצל יצחק?! מה הרעיון?

תקוות ראשו של עשו

ההסבר הוא עמוק מאד ופשוט מאד גם יחד, ויש לו נפקא מינה לחיים שלנו. ההבדל בין עשו לישמעאל הוא פשוט, וכדי להבין אותו צריך להבין את אברהם ואת יצחק, אבל נתחיל דווקא מהסוף – הרשעות של עשו היא מצד גופו. גופו של עשו הוא רע גמור, אמנם הראש שלו, כשהוא מנותק מהגוף, מהמציאות הנמוכה שלו, הוא איננו רשע. זו נקודה עמוקה – ל'רישא' (הראש) של עשו יש קשר ברור ליצחק וזה מה שמביא את יצחק ואת רבקה אמו ומביא אף את הקב"ה לכך שיצחק כן יברך את עשו. הרי כל התרגיל הארוך הזה, לחכות עד גיל ששים ושלש ורק אז לגלות להם את הברכות – למה אי אפשר היה להקדים הכל באיזה עשרים-שלשים שנה כדי לגלות להם את כל הסיפור? וחוץ מזה, האם אתם באמת חושבים שיצחק לא ידע מיהו עשו האמיתי? באמת?! הרי זה סיפור עוד מהגן… הרי בפסוק שלפני הברכות כתוב מפורש –

וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן-אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת-יְהוּדִ֔ית בַּת-בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת-בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת-אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽי. וַתִּֽהְיֶ֖ין מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה. (שם כ"ו, ל"ד-ל"ה)

ומיד אחרי זה, כשהפסוק הבא מתאר את עיניו של יצחק שכהו מראות, מבאר רש"י –

ותכהין. בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטירות לעבודת אלילים). (רש"י, שם כ"ז א')

אז אתם רוצים לומר שיצחק לא ידע מיהו עשו? הרי מאז שהוא התחתן עם החיתיות הללו והביא אותן אליו הביתה עברו עשרים ושלש שנה! עשו כבר יכול להיות סבא. אז יצחק ידע בדיוק, ורבקה ידעה – וגם הקב"ה יודע.

מה זה "רישא דעשו"? כדי להבין את זה אנחנו צריכים כאמור להבין את אברהם, את יצחק ואת ההבדלים שביניהם. אצל ישמעאל ההשפעה של אברהם היתה באופן כזה שזה הביא אותו לעשות תשובה, וזה נשמע מצוין אבל מצד שני גם אחרי שהוא חזר בתשובה הוא נשאר בעצם נפרד ומנותק מאברהם. הוא בעצם לא יורש. הוא גוי. הוא לא יכול להוציא אותו ידי חובה בקידוש. הוא הבן שלו אבל הוא מתייחס אחרי אמא שלו בלבד. מבחינה עובדתית הוא יותר נחמד מעשו. זוכרים את יונה הנביא שמסרב ללכת לנינוה לעורר אותם לתשובה כי אם הם יעשו תשובה אז מה יאמרו על היהודים? זה די דומה.

עשו הוא חתיכת אגוז קשה, עקשן, ומצד הגוף שלו הוא ירוד לאין ערוך מישמעאל, הוא מסוכן ורע מישמעאל, ולכן הוא לא חזר בתשובה באמת, כי לחזור בתשובה משמעו זה שהגוף והמוח קשורים זה בזה. אתה לא יכול לחזור בתשובה רק במוח… אבל מצד ראשו, "רישא דעשו", מצד העשו הרעיוני כשהוא מנותק מהגוף אז הוא ב"עיטפיה דיצחק". היינו השבוע במערת המכפלה ושם דיברנו שצריך לדמיין את ראשו של עשו עטוף בגופו של יצחק. לדמיין את זה לא כ'ממלא' אלא כ'מקיף', כדבר שאי אפשר להגדיר אותו אבל הוא מהות החיים שלי וצריך להבין אותו.

ניצחון בנוקאאוט

תמיד אנחנו אומרים שאברהם מייצג את מידת החסד ויצחק את הגבורה. סיפור חפירת הבארות הוא הגבורה; עבודת אברהם היא מלמעלה למטה. היא באה להוריד את האלוקות עד הכי למטה שיש – עד לערבים עם אבק על רגליהם, עד למצרים שטופי הזימה, בחרן וכו'. "ויקרא שם בשם ה' אל עולם", ואומרים חז"ל "אל תיקרא ויקרא אלא ויקריא" – אברהם הולך ומגלה את האלוקות בכל העולם.

לעומת זאת עבודתו של יצחק היא להיפך – מלמטה למעלה. נסביר – חפירה זה מלמטה למעלה. ניקח לדוגמא את עניין המים. אברהם מביא מים מלמעלה למטה. נדמיין שאנחנו מביאים מים ממקור עליון לתוך בריכה נמוכה הקבועה בקרקע. המים אמנם לא יכולים לצאת משם, אבל עם הזמן המים קצת מתעפשים ואחרי תקופה מסוימת הם הופכים לעכורים ואפילו לדי מגעילים. אי אפשר לשנות את המים, אי אפשר לסלק את האיטום. זה מה שקרה לבארות שחפרו אברהם ועבדיו אחרי מות אברהם – הפלישתים באו וסתמו אותם. כך היה עם כל רבבות המאמינים שהביא אברהם מחרן – מכולם נשאר רק דמשק אליעזר.

עכשיו בואו נראה מה זה לחפור באר. עוד מאז שהיינו בגן אהבנו את דמותו של אברהם שהצטיירה לנו כדמות קדושה של יהודי זקן עם זקן לבן ארוך, ולעומתו יצחק תמיד היה דמות יותר קשוחה, זה שנעקד ולא מזיל דמעה, עם שיער שחור כזה. אבל יש דרך אחת לגרום למים לפכות, להתחדש ולהתרענן – לחפור בארות, לסלק את העפר, את העצים ואת האבנים שמכסים על המים ולגלות שיש שם מים חיים מתחת לאדמה. איך מגלים מים במעבה האדמה? כשחופרים עמוק למטה והמים פורצים משם למעלה. זו עבודה בפנימיות – אני לא רק משפיע על הלמטה אלא אני מזכך אותו מהגסות שלו. בעומק – החיות האלוקית תתגלה מחפירת הבארות וזו הסיבה שאת הבארות שסיתמו פלישתים אחרי מות אברהם, יצחק ועבדיו מצליחים לחפור מחדש.

ומה קורה אחרי כן? – הפלישתים מגרשים אותו ואז הוא חופר באר במקום החדש ומגלה גם שם מים, ואז גם משם מגרשים אותו עד שהוא מגיע לרחובות ואז אבימלך מלך גרר וחבר מריעיו באים אליו. ת'אמת, אם אנחנו היינו חופרים באר, משקיעים שם סכומי כסף עצומים והיו באים לגרש אותנו משם – היינו מתעצבנים, נכון? זה מתסכל. הפסדנו הרבה כסף וגם אם אחרי כמה ימים יעבור הדיכאון. אבל יצחק זה היה אחרת לגמרי; אצל יצחק, כאשר גרשו אותו מהבאר הראשונה "עסק" שנקראה על שם שהתעסקו עמו, הוא אמר לכל הרועים שלו – 'חבר'ה, ניצחנו אותם כבר בנוקאאוט, ועוד מעט ננצח גם בנקודות'. בטח אמרו עליו שהוא ירד מהפסים, אבל הוא הסביר – 'הרי המלחמה שלי איננה בגלל שאני רוצה להיות פה. אני לא רוצה להיות פה, ואני נמצא פה רק בגלל שגרשו אותו משם. היה רעב והקב"ה אמר לי לא לרדת למצרים אז באתי לפה, אבל אין לי ענין במקום הזה. כל מה שאני בא לגלות הוא שבמעבה האדמה יש מים חיים כי אלוקים רוצה. עכשיו הם באו לגרש אותי כי הם רוצים להראות שאין מים חיים ואין אלוקות במקומות הללו. הם לוקחים אותי למקום יותר קשה אבל גם שם אני אגלה את זה – ולכן כבר עכשיו ניצחתי בעצם זה שהם מעבירים אותי לשם!'.

מעשה בשני מורים

הבאר השניה, היא עוד שלב בגאולה, עוד שלב בעבודה. אחרי הבאר השלישית, כבר באים אליו אבימלך ופיכל ואז יצחק מדבר אליהם כמו שצריך לדבר במזרח התיכון –

וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יִצְחָ֔ק מַדּ֖וּעַ בָּאתֶ֣ם אֵלָ֑י וְאַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אֹתִ֔י וַֽתְּשַׁלְּח֖וּנִי מֵֽאִתְּכֶֽם. (שם כ"ו, כ"ז)

הוא מדבר אליהם דוגרי לפרצוף, ובמילים שלנו – 'לכו מפה, אין לי שום ענין אתכם. עופו מפה'. ומה הם אומרים לו? –

וַיֹּֽאמְר֗וּ רָא֣וֹ רָאִ֘ינוּ֘ כִּֽי-הָיָ֣ה ה' עִמָּךְ֒ וַנֹּ֗אמֶר תְּהִ֨י נָ֥א אָלָ֛ה בֵּֽינוֹתֵ֖ינוּ בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֶ֑ךָ וְנִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית עִמָּֽךְ. (שם כ"ח)

רש"י מבאר את הכפילות של "ראו ראינו" –

ראו ראינו. ראו באביך, ראינו בך. (שם)

לא הבנתי. מה הם ראו באברהם? הרי את הבארות של אברהם הם סתמו, ועוד בשנת בצורת ורעב. 'ראו' זה לשון עתיד, זה עיקרון, זה 'בעזרת ה'. 'בעקבות חפירת הבארות שלך, יצחק, אנחנו רואים ומבינים עכשיו מה אברהם עשה'. תראה מה שאתה עשית בחפירה שלך, אתה גילית בחפירה שלך שהגוף עצמו, שהמציאות יכולה להזדכך!

זה יסביר לנו קצת את מה שאני מנסה לבאר במושג 'רישא דעשו' – לא שאני יכול להשפיע על הלמטה כי הלמטה עצמו לא באמת באמת מתהפך, זה יהיה בשלב שני. ננסה לבאר את זה בדוגמא, שהורים ומורים יבינו; בוא נדמיין כיתה מופרעת שאף מורה לא מעיז להיכנס לשם. בלאגן, זורקים דברים, אף מורה לא יכול לפתוח את הפה וכו'. ואז מגיע איש חינוך מופלא, עם זקן לבן ומבקש להיכנס. והוא מצליח להשפיע עליהם נעם ורוך, ובהתחלה הוא אולי אפילו משחק איתם כדורגל ושר איתם אבל לאט לאט הוא מצליח לגלות להם אלוקות ונותן להם כוחות וחיות כו' – והכיתה משתנה במאה ושמונים מעלות. הם רואים אלוקות בעולם. זה תענוג להיכנס לכיתה, כולם מברכים אותך. אמנם אחרי תקופה המורה הזה יוצא לפנסיה, עובר דירה או פשוט נפטר מן העולם. מי ימשיך אותו? עכשיו מגיע מורה קצת פחות מרשים, אבל הכיתה כבר מוכנה לקבל אותו בעקבות התהליך שהם עברו, והוא מנסה ללמד אותם וכשהם מספרים לו באיזו סוגיה הם היו ומסבירים לו את הפשט שהם למדו הוא אומר להם – 'מה? הרי יש כאן עומק אחר ועמוק לגמרי שלא ראיתם. אתם יודעים לאיזה עומק אפשר להגיע פה?'. הוא מגלה להם כאלו עומקים שהם לא חלמו עליהם ולא ראו, והם בהלם. אז אולי הוא מגלה להם עומקים חדשים אבל כל מה שהוא יכול לגלות להם וללמוד אותם, הכל זה בזכות המורה הראשון. המורה הראשון, אברהם, הוא ששינה את כל המציאות ואיפשר את המציאות הזו בעולם, להביא אלוקות לעולם, זה מה שמאפשר עכשיו ליצחק לבוא ולחפור בארות מלמטה. זו נקודה אדירה, שני שלבים, שתי עבודות, והתוצאות שלהן הם ישמעאל ועשו.

אמרנו שהיתרון של חופר הבארות הוא שהוא הופך את המציאות, אבל גם לאברהם יש יתרון בעבודתו – הוא משנה את המקום, את האוירה במקום. וכיון שכך – זה לא משנה איפה הוא נמצא. הוא יכול להיות בחרן או במצרים. אבל כשיצחק רוצה לרדת למצרים אומר לו הקב"ה – 'לא! בסוג העבודה שלך אתה לא תשנה את המקום. העבודה שלך היא להיות עולה תמימה ואתה תשהה בעולם במקום הכי גבוה וממנו אתה תרים את כל העולם. אתה תשנה מבפנים את כל המציאות, אתה תזכך את הכל'. זה מדהים.

קדושתו של יצחק

עכשיו נבין את המדרש שהבאנו קודם לכן "ואלה תולדת יצחק" ו' מוסיף על הראשונים, ונבין את ההבדל בין עשו לבין ישמעאל; עבודת אברהם היתה כאמור השפעה מלמעלה למטה ולכן גם התולדות שלו נשארים למטה. הם "בן האמה", אבל גם כשהם למטה, ההשפעה של אברהם משפיעה עליהם ומחזירה אותם בתשובה. ישמעאל לא יתהפך, הוא נשאר פרא אדם, ולכן אחרי מותו של אברהם הוא יפול, וגם אם הוא יחזיק עוד קצת מעמד הרי שבניו כבר יפלו. לכן חז"ל אומרים –

הרואה ישמעאל בחלום תפלתו נשמעת, ודוקא ישמעאל בן אברהם, אבל טייעא בעלמא לא. (ברכות נ"ו:)

לישמעאל יש כוחות גדולים, אבל דווקא לישמעאל עצמו ולא לבניו, כי השפעת אברהם עדיין מורגשת בו אבל אחרי זמן וחילופי הדורות – הוא לא מתהפך. בניו כבר יישארו רחוקים ונמוכים. לעומת זאת אצל יצחק, יצחק מעלה את הלמטה עצמו. העולם עצמו מזדכך ולכן תולדותיו שייכים כבר לדרגה שלו, זה 'יורש'. לכן הוא לא יכול לקחת שפחה, כאשה שניה, כי הוא לא יכול להשפיע במה שלא קשור לדרגה שלו.

אגיד עכשיו דבר פלא; כאשר הקב"ה פונה אל אברהם בעקדת יצחק הוא אומר לו –

וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ ה֙' מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם… (שם כ"ב, י"א)

המתבונן בחומש בחלק מהדפוסים רואה שיש קו הפרדה בין האברהם הראשון לבין השני. כך מופיע גם אצל יעקב, כאשר הוא יורד למצרים בדרכו לפגוש את יוסף, והקב"ה נגלה אליו בלילה –

וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים | לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב ׀ יַעֲקֹ֑ב… (שם מ"ו ב')

לעומת זאת אצל יצחק לא מופיע דבר כזה, וחז"ל בזוה"ק אומרים שהפָסֵק הזה בא כי יש אברהם של העולם שלמעלה ויש אברהם של העולם שלמטה, יש יעקב למעלה ויש למטה. אפילו אצל אברהם ואצל יעקב, שהם מרכבה לה', יש למעלה ויש למטה כי יש שני עולמות. אבל יצחק הוא אותו יצחק ולכן אין "יצחק יצחק". זה מבהיל!

יצחק הוא אחד כי הלמטה אצלו מתהפך. עשו הוא מומר אבל הוא ישראל מומר, הוא יורש. וכאן באה הנקודה הגדולה – כל זה נכון ומדויק רק לגבי ראשו של עשו, "רישא דעשו" ולא לגופו. לראשו של עשו, לחלק העליון, לשורש – זה מקומו ב"עיטפיה דיצחק". יודעים מה יצא מראשו של עשו? מהדי. אן. אי שלו? מהמוחין שלו? – אונקלוס הגר, רבי מאיר שהיה בנו או נכדו של נירון קיסר ועוד. "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" אומרים חז"ל. אבל הגוף שלו? תסתכלו על רומא, על כל הבושת הזו של התרבות העשווית, של האדומיות. זה הפירוש של מה שפתחנו בו – "ואת עשו שנאתי ואשים את עריו שממה". גאון עשו, השחץ שלו – בכל אלו עוסקת ההפטרה, בגוף של עשו. אבל ראשו? – זוכרים מה קרה בפגישה בין יעקב ועשו בתחילת פרשת וישלח? פתאום ראשו של עשו התעורר ונכמרו רחמיו והוא רצה ללכת איתו. הראשים שלהם מתחבקים והם נופלים – "וישקהו". הרישא והרישא. ואז אמר לו יעקב – 'אתה צודק, אבל מה לעשות ובגוף, אני עדיין לא נמצא במקום שאני יכול להיות עם מקני וילדיי במקום שהוא רק הרישא שלך. כי חלילה אם אנחנו נהיה מושפעים מהגוף שלך – 'הלך עלינו'…'. זה דבר מדהים.

לכן יצחק לא משפיע בחוץ לארץ. יעקב זה שילוב של אברהם ויצחק גם יחד. מצד אחד הוא כן יורד לחוצה לארץ ומשפיע שם אבל מצד שני מיטתו שלמה, אין אצלו ישמעאל. הוא החיבור של האבות יחד.

וירח את ריח בוגדיו

מעתה נבין את ברכותיו של יצחק. גם רבקה תופסת מה זה עשו ולכן גם הקב"ה רוצה שיצחק יברך את עשו. כתוב בפרשה שיצחק ברך את יעקב מכח חוש הריח,^[3] ממש כפי שהמשיח עתיד לברך –

וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת ה' וְלֹֽא־לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹא־לְמִשְׁמַ֥ע אׇזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ. (ישעיהו י"א, ג')

הריח הוא החוש הכי רוחני. חוש המישוש קבע לו שהעומד לפניו הוא יעקב, הקול קבע לו שזה דווקא עשו, והוא מקבל החלטה לברך לפי חוש הריח – נשמת החיים. חז"ל אומרים שם –

"וירח את ריח בגדיו" אל תיקרי "בגדיו" אלא בוגדיו. (סנהדרין ל"ז.)

הוא הריח את הבוגדים העשווים שנראים אצל יעקב כהכי עשווים שיש וחז"ל מביאים שם דוגמאות נוראיות של 'יקום איש צרורות' ו'יוסף משיתא', שמתהפכים ברגע האמת, כי הירושה הזו של יצחק מתעוררת בהם ברישא והם מתגלים. זה לא ייאמן.

אנחנו עומדים בערב ראש חודש כסלו ונדמה שהמסקנות כל כך ברורות. מה זה 'גופיה דעשו'? תראו מה יוון משפיעה בנו עד היום. מישהו פעם אמר לי שזה לא שיוון השפיעה עלינו, אלא אלו המתיוונים שהשפיעו על היוונים, וזה כל כך נכון. כאשר ה'גופיה דעשו' מופיע הוא נורא הרבה יותר מכל ישמעאל, כי ישמעאל עתיד לעשות תשובה, ואילו עשו מנותק מראשו.

החידוש של חודש כסלו הוא שהרישא של עשו הוא בעיטפיה דיצחק. בואו נחשוב על זה בעומק. אנחנו מדברים על עשו, שלפני מתן תורה שהיה באמת רשע, מומר ורוצח. ולעומת זאת, אם נחשוב על כל יהודי היום, שלפעמים נמצא ב'גופיה דעשו', ובהתנהגות שלו אתה מזועזע כל כך עד שאפילו ישמעאל לא מתנהג כך, אבל באמת – רוב אלו במקרה הכי גרוע הם תינוקות שנשבו. עשו לא שחרר לשניה את רצונו להרוג את יעקב, כלומר לחסל את כל העם. ויצחק מעביר לנו את הדי. אן. איי – "וירח את ריח בגדיו" – היינו שיש בי נקודת עשו!

יונה בן אמיתי לא רוצה ללכת לנינונה כי הוא אומר שהגוים שם הם קלי תשובה, הם מין ישמעאלים כאלה, שכאשר אתה משפיע עליהם מים מלמעלה – זה עובד, זה משפיע עליהם, אבל היצחקיות היא נקודה כזו שמזככת מלמטה. מי שחופר את הבארות יוכל לחפור גם בעשו ולגלות גם שם מים חיים. הוא יחפור גם ברישא דעשו ולא יוותר עליו, וזה הדבר הפלאי.

עשו שבתוכי

איך הגיע ראשו של עשו לגופו של יצחק? לא מפני שאנחנו הלכנו והתקרבנו לעשו. חושים בן דן ניתק בין הראש לגוף. איך כתוב שם באבות? – "… הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א', י"ב), ורבותינו זצ"ל תמיד הדגישו שיש לקרב את הבריות לתורה ולא להיפך חלילה – את התורה אליהם. "מקרבן לתורה". אני צריך לדעת לעסוק ברישא דעשו, ואם אני באמת שליח אמיתי שמבין את תפקידו ועוסק רק בראש – אז אני לא רואה את הגוף שלו אלא רק את ראשו. זו העבודה שלנו. האם אני יכול לראות את ה'רישא דעשו'? את גופו אנחנו רואים בבירור על כל גבעה, אבל האם אני יכול לקלוט את מצבו הפנימי? את הבעצם שלו? את הבפנים שבזכות יצחק "וירח את ריח בגדיו אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו" הוא מזכך את הפנים, את הראש היהודי שבעומק ובשורש רוצה לקיים את כל התורה כולה?

חז"ל אומרים והרמב"ם מביא להלכה "כופין אותו עד שאומר רוצה אני" (משנה ערכין ה', ו' ועוד) – כי בפנים הוא באמת רוצה. האם את זה אני מסוגל לתפוס? זוהי פרשת תולדות!

זה פלא. רבקה לא מוכנה לוותר על כך שיצחק ילמד אותנו לא רק את הברכה ליעקב אלא גם את העשו שבנו, את הבוגדיו שבתוכי, ושום דבר לא יעזור לי – יש בעולם יצחק שהלמטה שלו והראש שלו הם אחד. זה יצחק הנעקד, הבן הנעקד שבו ישבית מדייננו.

הסיפור על ראשו של עשו איננו על איזה עשו רחוק אלא על הכח של כל אחד מאיתנו לנסות ולעלות מההתעסקות ב'גופיה דעשו' לעיסוק ב-'רישא דעשו'. זו העבודה של כל החיים, של אהבת ישראל, וכל אחד צריך לחשוב על זה איך הוא עושה את זה. וזה רק בבן היורש, הבן של יצחק ורבקה, האח התאום שלי, זה רק בישראל. וכשנדע לעשות את זה – נדע גם לפעול בזה בתוכנו, כי היאוש שלפעמים אני נכנס עליו הוא כשנדמה לי שכל הרעיונות הגדולים לא משנים באמת את ה'גופיה' ואז אני מגיע למסקנה שאני מבלבל את המח ואין לי סיכוי, ואז אני נופל. אבל אם אני אתפוס שכאשר יצחק ברך את יעקב המחופש לעשו הוא חיפש גם את העשווים שבתוך יעקב והוא רצה את יעקב המחופש הזה כדי לברך את הנקודה שנראית עשו, שכך רצה הקב"ה, שהוא יברך את העשו המחופש, כדי שהבוגד הזה שבתוך תוכו יש בו באמת 'רישא' גדול – יתברך ע"י יצחק.

מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי

חז"ל אומרים –

שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. (תנדב"א רבה כ"ה, א')

ובשם אדמו"ר מקוצק זיע"א אמרו שיהודי צריך לדעת שלעולם מעשיו לא יגיעו למעשי אבותיו. וכי יכול להיות שמעשינו יגיעו עד למעשיהם? זה לא ריאלי. אלא הפירוש הוא שעלינו לשאוף שתהיה איזושהי נגיעה, מגע, השקה למעשי אבותי. שנדע שאנחנו על המסלול, שהעבודה שלנו היא אמיתית, וגם אני ארצה לראות את הרישא, ואם אני אכן ארצה בכך הרי שזכות אבותי תעמוד לי שאני גם אזכה לראות זאת בסוף, ואז תעמוד לי זכות אבותי שגם הרישא יגלה שבעצם בעצם – גם אני יורש, שגם מה שנראה בוגד הוא בעצם יעקב מחופש לעשו.

"ואלה תולדת יצחק" – עשו ובניו, שמגלים את עבודת יצחק שהיא עבודתנו אולי היום יותר מאי פעם.

1. "…כיון שהגיעו למערת המכפלה אתא עשו קא מעכב אמר להן (בראשית לה, כז) ממרא קרית הארבע היא חברון ואמר רבי יצחק קרית ארבע ארבע זוגות היו אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה איהו קברה ללאה בדידיה והאי דפייש דידי הוא אמרו ליה זבינתה אמר להו נהי דזביני בכירותא פשיטותא מי זביני אמרו ליה אין דכתיב (בראשית נ, ה) בקברי אשר כריתי לי וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אין כירה אלא לשון מכירה שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה אמר להו הבו לי איגרתא אמרו ליה איגרתא בארעא דמצרים היא ומאן ניזיל ניזיל נפתלי דקליל כי איילתא דכתיב (בראשית מט, כא) נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר א"ר אבהו אל תקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר. חושים בריה דדן תמן הוה, ויקירן ליה אודניה. אמר להו: מאי האי? ואמרו ליה: קא מעכב האי, עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים. אמר להו: ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים, יהא אבי אבא מוטל בבזיון? שקל קולפא, מחייה ארישיה. נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב. פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך. והיינו דכתיב (תהלים נח, יא) ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע". באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה, דכתיב (בראשית כז, מה) "למה אשכל גם שניכם יום אחד?" ואף על גב דמיתתן לא ביום אחד הואי, קבורתן מיהא ביום אחד הואי. (סוטה י"ג.) ↑

2. מה שאנחנו לא נעשה לגבי ישמעאל שכן הוא איננו משלנו. הוא בן האמה. אכן הוא מאברהם אבל גם בני קטורה הם מאברהם אבל הם לא מתייחסים אליו ולא נחשבים יהודים, לעומת עשו שהוא אח תאום שלנו. ↑

3. "…וַיָּ֛רַח אֶת-רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָֽרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרֲכ֖וֹ ה'" (שם כ"ז, כ"ז). ↑

השיעור עוסק בפרשת "תולדות", תוך התמקדות בבניו של יצחק, יעקב ועשיו, ובמשמעותם הרוחנית העמוקה. השיעור נפתח בברכות ותפילות לרגל ערב שבת פרשת תולדות וראש חודש כסלו, וכולל אזכור לחללי מערכות ישראל ולפצועים. עיקר הדיון משווה בין היחסים של אברהם עם ישמעאל לבין היחסים של יצחק עם עשיו, ומנתח את הגישה המיוחדת של יצחק אבינו המבקשת לזכך את הרע ("רישי דעשו") ולהעלותו לקדושה, בניגוד לגישת אברהם שהייתה "מלמעלה למטה". הרב מסביר את עומק המחלוקת והירושה בין יעקב לעשיו ואת התובנה כי "תולדות" הפרשה מתייחסות לעשיו (כבן המייצג את ההתמודדות עם הירושה) בחיבור לישמעאל, ואת הרעיון שהראש של עשיו ראוי להיטמן אצל יצחק. השיעור מדגיש את חשיבות "חפירת הבארות" כעבודה רוחנית של זיכוך המציאות "מלמטה למעלה" וההתמודדות עם הפן העשוי שבכל אדם.

החתונה היהודית הראשונה

פרשת חיי שרה היא פרשת השידוך היהודי הראשון, והחתונה הגדולה של יצחק ורבקה נמצאת במרכזה. רבים שואלים, וזו אכן שאלה מצוינת שרש"י כבר ענה עליה כפשוטו של מקרא – יש כלל הלכתי שאסור לאדם לישא אישה מבלי שהוא רואה אותה, והסיבה לזה היא "שמא תתגנה עליו" (קידושין מ"א.) וחלילה הוא יבוא לשנוא אותה ונמצא שהוא יעבור על "ואהבת לרעך כמוך", זו הלכה מפורשת. והנה השידוך הזה בין יצחק לרבקה נסגר לכאורה בלי שהחתן רואה את הכלה! אכן היו בו ניסים מופלאים, אבל האם יצחק הכיר את רבקה לפני החתונה או שככה אליעזר 'הנחית עליו' את הזיווג הזה? אגב, מה באמת סיפר לו אליעזר על רבקה? רש"י כותב –

ויספר העבד. גלה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ (ב"ר ס, טו), ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו. (בראשית כ"ד, ס"ו)

אז הוא סיפר לו מה שנעשו לו נסים אבל הוא לא סיפר לו, ע"פ רש"י, את הנס שהיה לרבקה, שהמים עלו לקראתה בבאר. ובאמת, מי אמר לרש"י שכך זה היה? אולי הוא באמת סיפר לו גם כמה דברים יפים וטובים על רבקה, איזו בחורה צדיקה שהיא היתה ועל מידותיה הטובות? לענ"ד זה דבר פלאי – אליעזר לא סיפר לו כי זה לא יעזור עד כמה היא נפלאה, כי כפי שאמרנו בכל מקרה אסור לאדם לקדש אשה מבלי שיראנה, ולכן מה שהוא סיפר זה רק שהוא עמד בשליחות והקב"ה עזר לו בזה, ושזה הכל מה'.

ואז מה פעל יצחק? מיד אחרי כן בפסוק החותם את הפרשה הארוכה הזו,^[1] כתוב כך –

וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֨הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת-רִבְקָ֛ה וַתְּהִי-ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּֽאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַֽחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ. (שם ס"ז)

על פניו, לנו קל יותר להסתדר עם סיפור ההיכרות של יעקב ורחל, שראה אותה ואהב אותה ורצה אותה והיה צריך לחכות לה שנים, ואילו כאן האהבה מגיעה בשלב כל כך מאוחר – לא רק אחרי האירוסין אלא אחרי הנישואין! אבל זה מדהים – זו לא איזו 'התאהבות ילדותית' שבעקבותיה הם החליטו להתחתן ושבועיים אחרי זה הכל נגמר. זה דבר אחר לגמרי – הוא מביא אותה לאהל שרה אמו, "ויקח את רבקה" – היינו לשון קידושין, "ותהי לו לאשה" – נישואין, "ויאהבה" – הופך להיות מציאות עמוקה תמידית ופנימית. אהבה עמוקה. ולבסוף – "וינחם יצחק אחרי אמו".

מה לבדוק בדייטים

רש"י רואה בתחילתו של הפסוק את התשובה לשאלה ששאלנו, ולא תמיד אנחנו שמים לב לכך שרש"י שואל את השאלה ועונה את התשובה –

האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר ס, טז:)... (שם ברש"י)

"האהלה שרה אמו" – כל אחת משלש המילים הללו ושלשתן גם יחד אינן מובנות. אם אתה רוצה לומר שהוא הביא אותה לאוהל אז היה צריך להיות כתוב "לאהל שרה אמו", אבל יותר מכך – מה זה בכלל חשוב לאן הוא הביא אותה? בשביל מה צריך לכתוב את זה? הרי בסוף כתוב שהוא התנחם אחרי שרה אמו (וגם את המשמעות של זה עוד ננסה להבין בהמשך). וצריך להבין – הרי אמא שלו נפטרה למעלה משלש שנים לפני כן. לפי חז"ל ורש"י, היא נפטרה מיד אחרי העקדה כשיצחק היה בן שלשים ושבע, ואילו כעת הוא בן ארבעים – והרי כתוב בהלכה שמצווה להתנחם מהמת כבר אחרי שנה מהפטירה! יצחק איננו מנוחם, אמא חסרה – וודאי שהכוונה היא גם ברמה האנושית של דמות האמא שמתמלאת עכשיו עם נישואיו של יצחק ע"י רבקה, אבל יש כאן עוד עומק שחייבים לנתח אותו ולהגיע אליו. ורש"י אומר שהמילים הללו "האהלה שרה אמו" מתייחסות בעצם למה שהיה בפגישות שקדמו לנישואין של יצחק ורבקה, מה היה ב'דייטים' שלהם, מה יצחק ראה ברבקה כשהוא פגש אותה.

רש"י מוסיף כאן מילת קישור – "ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו". אלף ניסים לא יענו למה שיצחק מחפש. הוא רוצה לדעת משהו, ורש"י מבאר שהמילים הללו "האהלה שרה אמו" שהן מיותרות לכאורה, מלמדות שרבקה נעשתה כשרה אימו של יצחק,^[2] "דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק… וברכה מצויה בעיסה וענן קשור… וכשבאת רבקה חזרו".

רש"י אומר בעצם שזה מה שבדק יצחק ברבקה, וכשהוא ראה את זה, בעקבות זה הוא לקח את רבקה, וכאשר זה הבסיס לליקוחיה – אז יהיה בעז"ה, "ויאהבה". ולכן לענ"ד "וינחם יצחק אחרי שרה אמו" לא התרחש מיד באותו רגע, אלא שהמהות של שרה היתה חסרה לו, מעבר לחיסרון שלה כמו כל אמא שחסרה לבנה.^[3]

חז"ל, רש"י, עוד מפרשים ואף המהר"ל מביאים ששלשת הדברים הללו שרש"י מציין כאן הן כנגד שלש המצוות המיוחדות לנשים – חלה, נידה והדלקת הנר. הברכה בעיסה היא כנגד הפרשת החלה, הנר הדלוק כנגד הדלקת נרות השבת והענן הקשור מסמל את ענן הכבוד, את השכינה שמקיפה את האהל מכח הקדושה והטהרה של הבית – "כי הטהרה מביא לידי רוח הקודש" (גור אריה, על הפרשה). אנחנו מכירים את המצוות הללו ואת שאמרו עליהן חז"ל –

עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵידָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה, וּבַחַלָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר. (משנה שבת, ב', ו')

בן יחיד במשפחה מרובת ילדים

בואו נחזור לתחילת הפרשה. 'שבת חברון' היא השבת. אברהם הולך לקנות את מערת המכפלה, במיוחד עבור קבורת שרה. הוא קם ואומר מפורשות "ואקברה מתי מלפני" (שם כ"ג, ד') – 'מתו' של אברהם זו שרה. ויש כאן נקודת יסוד שאסור לנו להתבלבל בה – אנחנו כידוע בנים של אברהם ושרה, אמנם מצד אברהם אנחנו משפחה מרובת ילדים – יצחק הוא רק אחד מבין שמונה בנים. ישמעאל הוא הבכור של אברהם ויש עוד ששה בני קטורה, אבל מצד שרה – אנחנו ילד יחיד, וזה פרט חשוב. כל טענה מרושעת ומטופשת של בני ישמעאל או של מישהו אחר על מערת המכפלה היא טענת הבל. אברהם קונה את המערה לשרה אם יצחק בלבד! הטוענים האחרים למערה גורשו ע"פ שרה!

פרשתנו נקראת חיי שרה למרות שכבר מהפסוק הראשון בה היא עוסקת במה שמתרחש אחרי מותה, ובזה היא שונה מפרשות אחרות, "ויחי" למשל, שאמנם עוסקת במותו של יעקב אבל לפני כן היא עוד עוסקת בחייו, בברכותיו. פרשת חיי שרה מדברת מהשניה הראשונה שלה בעצם על אחרי חייה של שרה, ולכן כדי להבין למה היא נקראת "חיי שרה" לא מספיק המשפט שאחרי שצדיק מת חייו ממשיכים. ונאמר כבר עכשיו נקודה חשובה – כשמתה שרה, אחרי העקדה, יצחק 'נעלם' לנו. אנחנו לא פוגשים אותו עד לחזרת אליעזר ורבקה עם הגמלים –

וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב. (שם כ"ד, ס"ב)

יש כאן חידוש גדול מאד שלא ידענו עליו. אנחנו חשבנו שיצחק נעלם אולי לאהלי שם ועבר, אולי לאלוני ממרא לאביו, אך פה מתגלה שהוא נמצא בבאר לחי ראי שנמצאת "בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד" (שם ט"ז, י"ד), והוא יוצא לשוח בשדה לפנות ערב. וחז"ל אף אומרים (זוה"ק ב שמות, בא, דף לט:) שהשדה הוא מערת המכפלה, כלומר נמצא שהוא מגיע משם!

שני תפקידים סותרים

במקום אחר חז"ל מבארים שיצחק הלך להחזיר את הגר ואת ישמעאל אל אברהם – כלומר, אחרי מותה של שרה, גם יצחק עוסק בתפקיד של אביו – "אב המון גוים". אך צריך לזכור שיש לנו, עם ישראל, שני תפקידים בעולם – האחד של אברהם, שמחבר את כל הגויים יחד אל ה', והשני – תפקידה של שרה – לשמור על הבדלה בין ישראל לעמים.^[4] ויצחק איננו מתנחם אחרי אמו – הוא עושה דברים גדולים בהבאת ישמעאל שעושה תשובה ובהשבת הגר היא קטורה, וזה נפלא, אבל האהל הזה, שמבטא את תפקידה של ומהותה של שרה, שמכוחו מקור הברכה לעולם כולו, איננו קיים עוד. יצחק עוד לא התנחם אחרי מהות שרה אמו. הוא מביא את כל העולם ומקרבו אל ה', כמו שעשה אביו בחרן (ובמגבלותיו כעולה תמימה שאיננו רשאי לצאת מהארץ, כפי שהקב"ה יצווה עליו בהמשך), אך הוא לא יושב עם אביו באלוני ממרא. אנחנו תמיד מזכירים שבעקדה אברהם אמר לנעריו "ונשתחוה ונשובה אליכם" – ואברהם אכן שב אל נעריו והם הלכו יחד לבאר שבע, ואילו יצחק נעלם ורק עכשיו הוא חוזר, כשמסתבר שהוא כל הזמן הזה הוא המשיך את העבודה הגדולה של אבא, של צד ימין, של "אב המון גוים".

צריך לזכור – יש מורכבות גדולה וסותרת בין שתי העבודות הללו של עם ישראל. שרה אמנם טפלה לאברהם בעבודה הגדולה הזו – כל עוד יצחק לא נולד. אך כשישמעאל "מצחק את יצחק" והיא רואה את הסכנה שמתעוררת כלפי יצחק בגלל עבודת אברהם היא מצווה – "גרש האמה הזו ואת בנה", ואנחנו זוכרים ששרה היתה זו שנתנה את הגר לאברהם מלכתחילה, והיא נתנה לו אותה לאשה, לא לפילגש או שפחה! קשה לנו אולי לצייר את הציור הזה, אבל עד גיל חמש עשרה, שרה מגדלת את ישמעאל כמו אמא שלו, כשהגר היא רק הפונדקאית, ממש כפי שרות היתה עבור נעמי. שרה היא האמא האמיתית ואברהם גם הוא אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך". התפקיד של שרה מתומצת במילים – "הנה באהל" (שם י"ח, ט'), היא הולכת להקים את העם היהודי המובדל והמסוגר שאנחנו עומדים לברר אותו והיא באה לידי ביטוי דווקא בשלש המצוות הללו בהן פתחנו – את זה לא היה ליצחק ואת זה הוא חיפש ברבקה. "וינחם יצחק אחרי אמו" – מאז מות אמו הוא איננו מנוחם. הוא לא מבין את החיים, אין לו טעם בחיים מבלי שתפקידה של שרה יבוא לידי ביטוי. 'הכל בניוטרל'. אבל רגע, יצחק, על מה אתה מדבר? אתה עושה נפשות, אתה מחזיר את ישמעאל אל אבא, את הגר – תראה איזה דברים נפלאים! לפעמים אנחנו שוכחים את הנקודה הזו ביצחק – הוא זה שמצליח לחפור מחדש את הבארות שהפלישתים סתמו. הוא זה שיצליח לשכנע את אבימלך לומר "רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ" (שם כ"ו, כ"ח), ומהבחינה הזו זה היה אף יותר מאברהם! יצחק יודע להיות 'אב המון גוים'. הוא זה שירצה לברך את עשיו ויצטרכו לקחת את זה מנו מבלי שהוא יודע. שלא נתבלבל. אבל יצחק מרגיש שמאז מות אמו העולם שרוי בלי ברכה, הוא לו נר שיאיר אותו, אין לעולם כלום. הענן לא קשור.

מצוות האשה החלות גם על האיש

לפני שנחזור למערה, בואו נדבר על הדבר הבא. בואו נחשוב על אותן שלש המצוות שהנשים מוזהרות עליהן. מי שעושה לפני החתונה חִנָה יודע שאלו הן ראשי תיבות של חלה, נידה והדלקת הנר, וזהו מנהג קדושים, אבל האמת היא שבכל אחת מהמצוות הללו גם האיש מחויב; בהפרשת חלה חייב גם האיש והאיסור להאכול מהעיסה שלא הורמה ממנה חלה קיים על כולם. ואגב זה איסור חמור שמופיע בתורה בפרשת שלח בחומש במדבר, בצמוד לאיסור עבודה זרה, עד שחז"ל אומרים של המקיים מצוות חלה כאילו ביטל עבודה זרה וכל המבטל מצוות חלה כאילו קיים עבודה זרה! אז למה זה קשור דווקא לאשה? ואם אני הקונדיטור בבית?

זה מדהים – שלש שנים לפני כן מתה שרה. אז מה, יצחק, בשלש השנים האחרונות לא הדלקת נרות שבת? הרי זו מצווה על הבית והיית חייב להדתליק! וכשהיית אצל אבא אברהם, הוא לא הדליק נרות שבת?

ובבקשה אל תיפלו מהכסא עכשיו – אברהם אבינו, שקיים את כל התורה כולה, אחרי העקדה, ברור שהדליק נר, אבל הנה עכשיו באה הילדה הקטנה הזו, "שושנה בין החוחים", 'פספוסה' בת שלש, הדליקה נר – והוא דלק מערב שבת לערב שבת רצוף! מה קרה?!^[5]

גם לגבי חלה – ברור שאברהם הפריש. אמנם בסיפור מהפרשה הקודמת עם המלאכים, כתוב שאברהם רץ אל הבקר, הוא הכין את הסטייקים ואת החמאה והחלב אבל את הפרשת החלה הוא השאיר לשרה – "לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" (שם י"ח, ו'). על החלה מופקדת 'הרבנית'. טוב, אז הבנתי שהעוגות של שרה אימנו כנראה היו משהו מיוחד חבל על הזמן. קניתי. אבל – שלש שנים מאז פטירתה לא היתה ברכה בעיסה? כל העוגות 'נפלו' והם הסתפקו בביסקויטים?? וכשבאה הילדה הזו חזרה הברכה. צריך להבין את זה.

וגם לגבי הענן הקשור על האהל שאמרנו שזה מרמז לנושא טהרת המשפחה – אבל גם בזה האיש חייב ולא רק האשה. ואמנם עליה חלה מצוות נידה אבל טהרת הבית, הטהרה שמביאה לידי רוח הקודש, חלה גם על האיש כפי שהיא חלה על האשה! ובכל זאת אלו ענייני האמא, עד כדי כך שהמשנה המפורסמת בפרק 'במה מדליקין' אומרת כפי שראינו שעל שלש המצוות הללו נשים מתות בשעת לידתן, כאילו הן אמורות ללדת וכשאין את זה אז יש מיתה. זה ביטוי נוראי! צריך להבין את הנקודה העמוקה פה, וזה רבותי, מה שצריך לבדוק בדייטים כאמור.

למה חמד אברהם את המערה?

תחילה הפרשה במערת המכפלה ובבירור שצריך לדעת שהמערה הזו כפי שאמרנו נועדה לשרה, "כי לא יירש בן האמה הזו עם בני עם יצחק", ודווקא בחברון. בתחילת הפרשה שלנו מדויק המקום –

וַתָּ֣מׇת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן… (שם כ"ג, ב')

ורש"י מתקשה שהרי את השם 'חברון' כבר פגשנו מוקדם יותר בתורה בפרשת לך לך, ולמה היא נקראת כאן קרית ארבע? והוא מציע שם פירוש שמתאר את העתיד –

…עַל שֵׁם אַרְבָּעָה זוּגוֹת שֶׁנִּקְבְּרוּ שָׁם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ: אָדָם וְחַוָּה, אַבְרָהָם וְשָׂרָה, יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְלֵאָה.

מקור דברי רש"י הם בפרקי דרבי אליעזר ונשים לב לקשר לנידה, חלה והדלקת הנר –

כשנגלו עליו המלאכים היה סבור שהם אורחי הארץ ורץ לקראתם ורצה לעשות להם סעודה גדולה, ואמ' לשרה לעשות להם סעודה גדולה. ובאותה שעה ראתה דם נדה לפיכך לא הגיש להם מן העוגות. ורץ להביא בן בקר וברח מלפניו בן הבקר^[6] ונכנס למערת המכפלה ונכנס אברהם אחריו [מאד מזכיר לנו את הסיפור עם משה והגדי שברח אל הסנה] ומצא שם אדם הראשון ועזרו [חוה] שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקות עליהן, וריח טוב עליהם כריח ניחוח, לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר… (פדר"א ל"ו)

זה מדהים – כשאברהם ויצחק עולים להר המוריה הם רואים "ענן קשור על ההר", ובגרסאות אחרות ובחלק מהפיוטים^[7] כתוב "אד תלולה", ענן קטורת, ולכן זה נקרא הר המוריה. ועוד ראה אברהם 'נר דלוק' לא רק מערב שבת לערב שבת אלא מאז נפטרו אדם וחוה. ועוד הוא ראה – 'שוכבים על המיטות וישנים' – טהרה מביאה לידי רוח הקדש. זה מדהים. ובהמשך שם מתואר שאברהם כרת עם החיתיים שם ברית ולבסוף –

… ואח"כ קנה את המכפלה במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם… (שם)

מה ראה אברהם באדם וחוה, הזוג הראשון מארבעת הזוגות שנקברו במערה? נר דלוק, ישנים על המיטות וריח קטורת. זוכרים מה עשתה האשה השונמית בהפטרת הפרשה הקודמת לאלישע איש האלקים? –

נַעֲשֶׂה־נָּ֤א עֲלִיַּת־קִיר֙ קְטַנָּ֔ה וְנָשִׂ֨ים ל֥וֹ שָׁ֛ם מִטָּ֥ה וְשֻׁלְחָ֖ן וְכִסֵּ֣א וּמְנוֹרָ֑ה… (מל"ב ד', י')

עלית קיר אינה רק הקומה השניה אלא גם המעולה שבבתים, ושם היא הכניסה מיטה – 'ישנים על מיטותיהם', טהרה, "איש אלקים קדוש הוא" שלא ראה קרי מעולם, שולחן וכסא – זה הלחם, החלה, ומנורה – זה הנר דלוק. ואלישע, במקום הזה בו ישנם שלשת המוטיבים הללו, יחיה שם מתים. שם הוא ייקח את הילד השוכב מת ויגהר עליו ויזורר ויחייהו, ומשם יופיע חבקוק הנביא שילמד "וצדיק באמותנו יחיה".

כל אשה ובת מדליקה נרות שבת

יש כאן סיפור שהוא פלא עצום, "וינחם יצחק אחרי שרה אמו", שצריך להעמיק בו. רש"י רואה במילים "האלה שרה אמו" את שלשת הדברים הללו, כך מנתח הרבי מליובאוויטש זיע"א בפרשה. אמרנו שהמילים הללו לכאורה מיותרות, ורש"י רואה במילה "האהלה" את הענן הקשור, בדיוק כמו בעקדה. הענן הקשור שהנערים הנילווים לאברהם ויצחק אינם רואים. הם רואים רק חול ולכן אברהם אומר להם "שבו לכם פה עם החמור", וזה לא דבר שלילי, כי הם פשוט לא קשורים לתפקיד שיש לאברהם ויצחק – להשרות את השכינה. ענן קשור למקום, לאוהל, להר – אלו שלשת הדברים שביטאו את שרה. "לושי ועשי עוגות", היינו חלה. גם המילה "אמו", כל ילד בן חמש למקרא יודע שהדבר שאולי הכי מבטא את האמא היהודיה זו התמונה שלה מדליקה נרות בערב שבת. אגב, רש"י בוחר לומר את שלשת הדברים הללו בסדר הפוך מהפסוק. הוא לא אומר שיצחק ראה ענן קשור – "האהלה", ברכה מצויה בעיסה – "שרה", ונר דלוק – "אמו", אלא "נר דלוק… ברכה מצויה.. וענן קשור…", כי זה הסדר של הופעת וקיום המצוות הללו בחיים; רבקה בגיל שלש מתחילה להדליק נרות – "כל אשה ובת מדליקה נרות שבת". ומתי היא מתחילה להפריש חלה? כשהיא קצת גדלה והיא באה לעזור לאמא במטבח לאפות. ומתי מתחילים ענייני טהרת המשפחה? – זה בא עם הנישואין. ואם כן הסדר ברש"י מדויק. אלו הדברים שהעולם אולי הכי חסר היום. הפכנו להיות מומחים לענייני מגדר ושטויות – וכל מה שהעולם סובל הוא מזה.

"וינחם יצחק אחרי אמו" – בנמשל אנחנו האשה והקב"ה הוא האיש, אנחנו הכלה והקב"ה החתן. את הפרק "במה מדליקין" אנחנו אומרים בליל שבת, למי שאומר בנוסח התפילה שלו, לקראת או אחרי "לכה דודי".

נר דלוק הוא "נר ה' נשמת אדם". הנר הוא בעצם אש שדולקת כי היא מחוברת לפתילה שנמצא בתוך שמן איכותי. בעל התניא מסביר (תניא ל"ה) את הפסוק "נר ה' נשמת אדם" שנשמתו של היהודי רוצה לחזור למקורה, כמו האש. היא לא רוצה להיות פה, והיא נשארת פה רק בגלל שהשמן לא נותן לה לפרוח באויר ולעלות למעלה למקור. רצוא ושוב. השמן שואב אותה לכאן באמצעות הפתילה שמשולה לגוף. בעל התניא מסביר שהשמן שמזין את הפתילה ומאפשר לאש לבעור הוא המצוות והמעשים הטובים של האדם, כי השמן אינו יכול להיות דבר נפרד עם יישות עצמית. הוא חייב להיות הכח להתבטל ולמסור את עצמי ולהאיר את האור שלמעלה פה במציאות. הפתילה היא הגוף שלי, אבל אני כל הזמן צריך לדאוג לאנרגיה לגוף כי בלי מזון הפתילה תדעך – צריך לקיים מצוות המזינות את האדם כשמן. כשיהודי מברך על קיום מצוות עשה הוא מברך "אשר קידשנו במצוותיו" – יש פה קידושין, חתונה. מזל טוב. כלומר 'אני עכשיו – שלך'. אני מבטל את עצמי ומקיים מצווה שפועלת פה במציאות, בחומר. המצווה היא בעצם מילוי רצונך, אבא. רמ"ח מצוות עשה הן רמ"ח איברין דמלכא, זה מה שהקב"ה רוצה ואני פועל את זה פה למטה. יש גם שבע מצוות בני נח אבל זה לא אותו דבר.

כן, גם אצלנו יש נר דלוק של אבא ונר דלוק של אמא והנר הדלוק של אמא הוא מערב שבת לערב שבת, והוא מסירות נפש על הפעולות, על המצוות, על הכח להאיר את האור פה, במציאות, בלמטה ביותר שיש. נר קטן שמאיר עולם שלם.

נר דולק

אנחנו מתקרבים לחנוכה. בסוף הלכות חנוכה כתוב שאם יש לאדם פרוטה אחת –

היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקדוש היום – נר ביתו קודם משום שלום ביתו… (רמב"ם הל' חנוכה ד', י"ד)

למרות שנר חנוכה הוא פרסומי ניסא והוא קודם ליין לקידוש^[8] ולכל מצווה אחרת – אבל נר שבת קודם לנר חנוכה, כי זה "שלום ביתו". בעומק – למה זה מופיע בהלכות חנוכה? הרי זו הלכה שלכאורה איננה 'לטובת' חנוכה אלא 'לטובת' שבת… זה פלא פלאות – כי נר שבת הוא בעצם הניצחון של חנוכה! הרי מה אמרו היוונים? – 'בטח שיש רעיונות פילוסופיים ותיאוריות גדולות ואנחנו בעד שתשפיעו על העולם', אבל הם מכונים 'בני חושך', והמלחמה הזו מכונה 'מלחמת בני אור בבני חושך' כי זוהי מלחמתם במדליקי הנרות – רעיונות כן, קדושה וטהרה וחיבור לשכינה – לא.

אגב, מצוות נר שבת היא מלווה פלאית. הקראים אומרים שאסור להדליק נר שבת כי הוא דולק במהלך השבת וכתוב מפורש בתורה – "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות ל"ה, ג'). כמה זה נפלא שהמאפיין הכי שבת בעם ישראל הוא נר השבת. זו התמונה – אמא מדליקה נרות שבת. ולמה? – כי זה הביטוי של ההתערבות שלי במציאות, והכנסת השבת אל תוך החיים שלנו. אני מבעיר אש לפני השבת כדי להראות איך השבת משפיעה על האש. האש היא מקור העשיה והתעשיה, היא מקור כל העשיה בעולם, ואני לוקח את האש ומבעיר אותה לפני שבת והיא ממשיכה ובוערת לתוך ובמהלך השבת. אז תגידו אתם – מי יכול לגלות את זה בבית, האיש או האשה?! בוודאי שהאשה. האיש תפקידו לכבוש, הוא מצווה בפריה ורביה, והאשה איננה כובשת. הנר הוא עצם האור שמופיע בפתילה, בגשמיות, אבל כל הזמן הוא שואף למעלה, לחזור למקורו, אך בשניה שהוא ייצא מהפתילה הוא יעלם ולא יהיה עוד נר. הוא חייב להיות מוזן בשמן כזה שכל הזמן הוא יישאר קשור אל הפתילה. זה מה שיצחק מרגיש – 'אני יכול להביא לעולם תורה, להביא את ישמעאל ואת הגר ולגלות בעולם את האמונה באל אחד, אבל להדליק נר שידלק מערב שבת לערב שבת, את ה-"כל כבודה בת מלך פנימה", את הכח הזה של האהל היהודי של אמא – את זה אין ואני צריך להתנחם אחרי זה'. יהודי בן ארבעים שאיננו מנוחם כי הוא מבין שכל הפעולות שלו הן פעולות של אבא, של 'אב המון גוים', של חוץ. לכבוש את העולם ולהביא אותו מבחוץ פנימה – עד הבית ולא עוד. בשביל זה הוא צריך את רבקה.

ברכה בעיסה

ואז מגיע הדבר הבא שנקרא הפרשת חלה, איזה דבר מדהים – גם האיש מצווה בהפרשת חלה, אסור לי לאכול לחם בלי שהרמתי ממנו חלה, אבל השאלה היא מה הברכה המצויה בו? כמה ברכה מצויה בעיסה? יכול להיות שאתה קונדיטור מעולה אבל הברכה שתימצא בעיסה – זה האשה. הסבר; יש הרבה מתנות כהונה, תרומות ומעשרות ועוד. אך חז"ל אומרים – האיש מביא את החיטים, אבל אי אפשר לאכול חיטים, ואילו האשה הופכת את החיטים לגלוסקאות. לכיכרות של לחם ולעוגות. אגב, המילה 'חלה' היא מילה שאני מאד אוהב באופן אישי. חלה היא החלק הקטן שאני מפריש מהעיסה – אבל בשבת קודש אנחנו קוראים לכל הכיכר 'חלה'.^[9]

החלה היא מצווה פלאית, כי בעצם היא נועדה להביא את האדם להכרה שהלחם, כסמל לכל צרכי האדם, גם הוא אינו פרי עמל האדם. הרי לכאורה הלחם אינו נמצא בשלב ההתחלתי כמו הצומח בגורן, זה לא תרומות ומעשרות שבאים מהשדה, בשלב של החיטים (אדם אוכל חיטים לא מברך המוציא והאמת שוא גם לא שבע מהם), אלא זו כבר עיסה עשויה. זה בשלב מתקדם של העשיה, דבר עשוי שאני עשיתי, ועדיין עליך להבין שגם השלב הזה הוא מתנה מהקב"ה. זה לא אתה! זה הרבה יותר קשה מתרומות ומעשרות. להבין ש"הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח' י"ח). לכן אמרנו קודם ש-"כל המקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאילו קיים עבודה זרה" (ויקרא רבה טו, ו), איזה ביטוי נוראי! פירוש הביטוי הזה הוא שהמצב הטבעי של העולם משדר תחושה של עבודה זרה. איך אפשר לומר דבר כזה נועז? – פשוט, כי העולם מתנהל על פי חוקי הטבע, על פי כוחות הטבע. העולם מתנהל במין מצב שבו כאילו השליטה המוחלטת של הקב"ה לא מופיעה בו. ויכול אדם להפריש תרומות ומעשרות, ולכבוש את העולם ולהביא את ישמעאל ואת הגר ולעשות הכל – אבל הברכה אינה מצויה בעיסה. עדיין העולם נראה במצבו הטבעי – כך הקב"ה ברא את העולם ולכן הוא אף נקרא כך 'עולם' כי הוא נמצא בהעלם. העולם נראה כעבודה זרה. לכן מי שמקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה, איזה ביטוי נפלא – לא כאילו הוא 'כופר בעבודה זרה' אלא דווקא ביטל ע"ז, פירוש – עבודה זרה היא מציאות. אתה נכנס לאוטו, הולך לעבודה, החיים שלך בעולם הם בסיכון מתמיד לעבודה זרה. ואילו הבת מלך כל כבודה פנימה והיא הדבר שיכול להחזיר לנו את ענווה הזו מול הקב"ה, עד שתבוא לעולם אמא, שהיא כנסת ישראל, שתגלה את זה לעולם. ואני לא רוצה להרחיב בדבר אבל ברור מה קורה לנו כשמנסים לעשות כל מיני אפליות מגדריות 'מתקנות' לשנות סדרי עולם, מה זה עושה בעולם…

ענן קשור

ואז מגיע הדבר השלישי – ענן קשור על ההר, טהרה מביאה לידי רוח הקודש. ענן קשור על ההר פירושו איך השכינה מושרית במקיף. לפעמים יש תחושה מוטעית שאמא יכולה לטפל בנר ובעיסה אבל את העננים, את הריחופים והחלומות, את זה צריך להשאיר לאבא. אמנם באמת – אתה יכול לייצר עננים, אח שלי, אבל הענן לא יהיה קשור להר. אם אתה רוצה שהענן יהיה קשור לאוהל – זה רק שרה.

יצחק חוזר מהעקדה שם הוא ראה ענן קשור על ההר, והוא מסתובב 'בעננים' כבר שלש שנים. לחז"ל יש כל מיני ביטויים לאן הוא נעלם – לשמיים, לשמי השמיים, לאהלי שם ועבר ועוד, אך הוא לא מתנחם אחרי אמו. זו האמא שעשתה את כל הנפשות בחרן, אך היא האמא שלנו, של יצחק. היא שרה. וכשאברהם אבינו מגיע לראשונה אל המערה ורואה שם את אדם וחוה עם נרות דולקים, ישנים על מיטות מוצעות וריח הקטורת עולה – זה בדיוק כמו הענן הקשור של העקדה,^[10] זה חייב מקום, זה חייב להיות קשור, זה חייב להיות מחובר לקרקע, זה חייב שרה ורבקה.

עולם חייב ירח

כשאנחנו באים לומר לקב"ה בערב שבת "לכה דודי לקראת כלה", וזה מדהים שאנחנו אומרים את זה קצת לפני שניגשים לשולחן השבת, אנחנו באים ואומרים לו 'אלה המצוות שאנחנו רוצים לעשות – נר שידלוק מערב שבת לערב שבת, ברכה שתהא מצויה בעיסה ושהענן יהיה קשור, שתהיה קטורת'. הרי עננים נוצרים מכח ההתאדות וממני והוא משפיע עלי חזרה, וכל הזמן הוא בא ממני. והכלה, כנסת ישראל, אומרת – עולם בלי יצחק הוא "עולם בלי ירח" (מתוך הפיוט "עת שערי רצון להיפתח"), עולם בלי יצחק ורבקה, עולם בלי "וינחם יצחק אחרי אמו" הוא עולם של אב המון גוים בלי שרה, ולכן הוא לא יכול להתקיים. לכן הפייטן באותו פיוט על העוקד והנעקד והמזח, עוסק כל הזמן בשרה, ב"אֵם שתבכה ותתיפח" (שם).

הפרשה נקראת חיי שרה לא בגלל שהיא מתארת את מה שהיה בחייה של שרה אלא מפני שהיא מתארת את מהות חייה, כפי שביטאו זאת אברהם ויצחק אחר כך. קניית מערת המכפלה היתה כדי שכל אנשי בני חת יבינו שכל מי שממשיך בעולם, לצורך העולם, את אדם וחוה – זה שרה ואברהם. לא אברהם ושרה אלא שרה ואז אברהם. המערה נקנתה לצורך אמא של יצחק, וכך ימשכו הנרות הדלוקים של אדם וחוה שרוצים לתקן את החטא הראשון, את החטא של "והייתם כא-להים", החטא של עננים לא קשורים. ולאחר מכך ממשיכה הפרשה ומתארת את יצחק מחזיר את ישמעאל, מחזיר את הגר – אבל רק כאשר ישמעאל עושה תשובה ויצחק הולך לפניו לקבור את אברהם. היא מתארת את הגר יולדת עוד ששה ילדים בשם קטורה, לשון קטורת, אבל היא מתארת איך אברהם משלח אותם אותם מעל יצחק בעודנו חי, כי אם אתה רוצה להשפיע על כל העולם הזה, ואף שאנחנו לא יודעים מי הם אותם בני קטורה ולאן רץ ישמעאל – אתה חייב ירח ולכן אתה צריך אוהל ובו לא נר שאתה מדליק, אלא נר שמדליקה רבקה, ויצחק אתה, מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה וענן קשור מעל האהל.

זוהי אחת הנקודות שאנחנו בעולמנו המציאותי והמודרני צריכים לחשוב עליה עוד ועוד ועוד – "איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל", "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" והנה היא דוגמת שרה אמו.

1. פרק בן ששים ושבעה פסוקים! ↑

2. ולהלן נראה שהפרשיה הזו היא המרכז של כל מה שמתרחש בפרשה – מערת המכפלה, ומות אברהם, וסיפור ישמעאל וכו'. ↑

3. ורק אחרי שהוא ראה שהמהות שלה חזרה בדמותה של רבקה הוא יכול היה להתנחם. ↑

4. וכפי שדרשה שרה "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (שם כ"א, י'). ↑

5. ואגב, ברור שהיא הדליקה את הנר עוד לפני נישואיה, שכן זה מופיע עוד לפני "ויקח את רבקה", ורק בעקבות זה הוא לוקח אותה. ↑

6. חז"ל דורשים ש-'הבקר' הן אותיות 'רבקה', ואף ששמה מרמז על עגלת בקר, לשון מרבק. ↑

7. למשל בפיוט מן הסליחות 'אם אפס רובע הקן', לר' אפרים מרגנשבורג זיע"א. ↑

8. "הרי שאין לו אלא פרוטה אחת ולפניו קידוש היום והדלקת נר חנוכה, מקדים לקנות שמן להדליק נר חנוכה על היין לקידוש היום, הואיל ושניהם מדברי סופרים מוטב להקדים נר חנוכה שיש בו זכרון הנס" (רמב"ם שם י"ג) ↑

9. ועל אף שלא ניכנס לכך לזה הפעם, יש לזכור שהכל קשור לאדם וחוה ולחטאה, שחוה נגעה בחלתו של עולם, והכל זה תיקון של אדם וחוה ולכן הכל מתחיל במערה, ואכמ"ל. ↑

10. וכפי שראינו לעיל – אד תלולה, ריח קטורת, מוריה – על שם המור, הריח הטוב שיוצא משם (ע"פ אונקלוס ורש"י). ↑

השיעור מתמקד בפרשת חיי שרה, ובמיוחד בשאלת נישואי יצחק ורבקה, כאשר הרב מתייחס לפירוש רש"י לפסוק "ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו" כדי להסביר מדוע יצחק התנחם על מות אמו רק לאחר שנישא לרבקה. רש"י מסביר שעם בואה של רבקה לאוהל, חזרו שלושה ניסים שהיו קיימים בחיי שרה: נר דלוק מערב שבת לערב שבת, ברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל, המקבילים לשלוש מצוות הנשים: הדלקת נר, חלה וטהרת המשפחה. הרב מקשר את מהות חייה של שרה ואת תיקון חטא אדם וחוה דרך מצוות אלו, ומסיים בתיאור עומק הקשר בין חיי שרה לבין מהות הבית היהודי וקיום המצוות.

השיעור, שנמסר בערב שבת פרשת וירא, עוסק בפרשת וירא ובהפטרה שלה – סיפור נשות הנביאים. הרב מתמקד בסיפור אשת עובדיהו הנביא ואלישע, המדגים את כוחם של הביטול והענווה למול הקשיים, כפי שמציין הרעיון "אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן". הרב מקשר את סיפור הנס של השמן למהות האמונה ויראת השם כפי שהיא מופיעה גם בסיפורי אברהם אבינו ובדמותו של עובדיהו, שהיה איש חסד. הדרשה מדגישה כי היכולת לפעול ולתקן את העולם נובעת מההכרה שהכל הוא מתנה אלוקית, וכי הפעולה הפנימית של הביטול (כמו סגירת הדלת) היא המפתח לגאולה ולנס.

שתי בשורות – עניין אחד

פרשת וירא היא פרשת יסוד המשפט. כל הפרשה עוסקת בעצם ב-'משפט וצדקה', והאמת היא שזה מתחיל כבר בפרשת לך לך שאותה קראנו בשבת שעברה. "שופט כל הארץ" בא אל אברהם אבינו ומחכה שיקום אדם ויגיד לו "חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט", סוף סוף יוצא השפן מן הכובע ומסתבר מה מצא הקב"ה באברהם אבינו ובנו זרעו אחריו שנעשה בעולם. הרי הכל התחיל ב-"לך לך" מבלי לספר לנו שום דבר מיוחד, ובאמת יתכן שלא מספיק אנחנו מדגישים את זה. אנחנו תמיד מדברים על אברהם המאמין ועל הכנסת האורחים שלו וכו', אבל כל זה הוא חלק מהדבר הגדול הבא; כאשר משלח אברהם את אורחיו המלאכים והם הולכים לכיון סדום, אמר הקב"ה –

וַֽ-ה' אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה. (בראשית י"ח, י"ז)

כלומר אני צריך לגלות לו על סיפור סדום, ויש שם ביטוי מדהים ברש"י –

אשר אני עושה. בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר גבול הכנעני מצידון וגו' באכה סדומה ועמורה וגו', קראתי אותו אברהם, אב המון גוים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי. (שם ברש"י)

שמענו את רש"י? יש לאבא שלנו, אברהם, מסתבר עוד ילדים, הסדומיים… חתיכת משפוחה… והוא ממשיך –

וַֽ-ה' אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה. וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ. (שם י"ז-י"ח)

למה? מה הייחוס שלו? –

כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת-בָּנָ֤יו וְאֶת-בֵּיתוֹ֙ אַֽחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַֽעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה֙' עַל-אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר-דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו. (שם י"ט)

ורש"י במקום מסביר עם דוגמאות לביטוי "ידעתיו" –

כי ידעתיו. לשון חבה, כמו מודע לאישה (רות ב, א) הלא בועז מודעתנו (שם ג, ב), ואדעך בשם (שמות לג, יז), ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו, למען אשר יצוה, לפי שהוא מצוה את בניו עלי, לשמור דרכי. ואם תפרשהו כתרגומו, יודע אני בו שיצוה את בניו וגו', אין למען נופל על הלשון.

כלומר, 'למה אני הקב"ה כל כך מחבב אותו? – "למען יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", אבל אין הכוונה לשמירת תורתו ולקיום המצוות, מפני שזה לא מסתדר עם הלשון "צדקה ומשפט", לא למשהו אחר וצריך להבין מה הכוונה, ומכל מקום 'אבל לכן אני אספר לו על סדום ואגלה לו מה אני עומד לעשות שם'.

האמת היא שכשמגיעים לסיפור הזה של אברהם היושב בפתח האהל בחום היום, סיפור שכולנו זוכרים עוד מהגן, צריך לעיין בו לעומק. מגיעים אליו שלשה אנשים במטרה לבשר לו שתי בשורות. האחד כידוע בא כדי לרפא את אברהם (והוא גם עתיד להציל את לוט בהמשך), השני לבשר לשרה שהיא עתידה ללדת את יצחק, והשלישי – לבשר על החרבת סדום. וצריך לברר האם יש קשר בין שתי הבשורות הללו או שסתם באופן טכני "הכניסו באותה מהדורה" כמה ידיעות חדשותיות? כלומר, זה שזה סיפור אחד עם שלשה מלאכים, ושזה בא לספר מצד אחד את הענין של הולדת יצחק "אברהם וזרעו אחריו", ומצד שני את העניין של החרבת סדום, האם יש קשר בין שני העניינים האלה? עוד מעט נכנס לזה.

'והוא יושב' – והקב"ה ניצב

בואו נראה את תחילת הפרשה, הפסוק הראשון –

וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה' בְּאֵֽלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח-הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם. וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו… (שם א',ב')

כולנו מכירים שאברהם אמר לקב"ה 'יש לי פה הכנסת אורחים, אנא חכה לי', ושלומדים מזה ש-"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" ורק אחרי שהוא מקבל ומטפל באורחים הוא מתפנה לשוב ולדבר עם הקב"ה על החרבת סדום, אבל צריך להבין מה מוסיף כאן המידע של "והוא יושב פתח האהל כחום היום". 'כחום היום' אנחנו יודעים שזה בא לומר שהיה מאד חם ולמרות זאת אברהם ישב בחוץ וחיכה לאורחים, אבל מה אומרות לנו המילים "והוא יושב"? מה אכפת לנו אם הוא היה יושב או עומד? רש"י שאל את השאלה הזו וענה תשובה מעניינת מאד –

ישב. ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך (ב"ר מח, ז.) שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין והן יושבין, שנאמר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב, א).

ורש"י לא מביא את זה בתור מדרש או יש אומרים אלא כפשט. לרש"י פשוט וברור שכשנכנס הקב"ה צריך לעמוד. הקב"ה נכנס! להבדיל, היום אתה נכנס לכל דיון בבית משפט זוטר, עם שופטת בשר ודם שבין לילה היתה ובין לילה אבדה, ואם אתה חלילה לא עומד לכבודה אתה יכול לגמור בכלא, אז כשהקב"ה נכנס אתה יושב? "והוא יושב"?!^[1] עונה רש"י תשובה מעניינת שנראית כלא פשט אבל זו התשובה היחידה שהוא מביא – שאכן אברהם ביקש לעמוד והקב"ה הורה לו לשבת. וזהו סימן לבניו של אברהם איך צריך להיראות בית הדין בעם ישראל, שהדיינים יושבים. ואיפה היתה הסנהדרין הגדולה? בלשכת הגזית בבית המקדש, שנאמר "א-להים ניצב בעדת אל" (תהילים פ"ב, א'), אלו הדיינים, "בקרב א-להים ישפוט" (שם). ואם תופסים את זה לא מגיעים ל-"עד מתי תשפטו עול…" (שם ב'). "אני אמרתי אלהים אתם אכן כאדם…" (שם ו'), ואז באה הזעקה באותו מזמור מפורסם – "קומה א-להים שפטה הארץ כי אתה תנחל בכל הגוים" (שם ח').

אין עוד ברכה כמו הברכה הזו בתפילת העמידה שבה אנו מבקשים –

וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה וּמְלוֹךְ עָלֵינוּ אַתָּה ה' לְבַדְּךָ בְּחֶסֶד בְּרַחֲמִים, בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט… (ברכת המשפט, תפילת ש"ע)

למה הביטוי "והסר ממנו יגון ואנחה" מופיע דווקא כאן? למה לא בברכת רפאנו, למשל, שם אני מתפלל על הכאבים שיש לי בגוף, על הקרעכץ שלי, או בברכת בונה ירושלים – שם לכאורה צריך להתפלל שיסיר מאיתנו את יגון הגלות והאנחה? ואיך מסתיימת הברכה הזו? –

בָּרוּךְ אַתָּה ה' מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. (שם)

המלך אוהב צדקה ומשפט, כמו בפסוק בו פתחנו, ולכן הוא אוהב את אברהם ואת זרעו, ולא סתם אוהב אלא "כי ידעתיו" – לשון חיבור כמו "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד', א'), ומדוע? בשביל הצדקה והמשפט שאנחנו מנסים עדיין לברר מה הם.

ויד עני ואביון לא החזיקה

והאמת היא שזה לא רק פה ברש"י. בואו ננסה ללמוד את הביטוי הזה "צדקה ומשפט". תמיד הבנו שיש פה שני עניינים. האחד הוא צדקה, היינו חסד, לתת צדקה לעני וכיו"ב, והדבר השני הוא המשפט – לשפוט משפט צדק. וכך באמת מביאים המפרשים, שסדום חטאה בשני העניינים האלה. יש תיאור בספר יחזקאל מה היתה חטאת סדום –

הִנֵּה־זֶ֣ה הָיָ֔ה עֲוֺ֖ן סְדֹ֣ם אֲחוֹתֵ֑ךְ גָּא֨וֹן שִׂבְעַת־לֶ֜חֶם וְשַׁלְוַ֣ת הַשְׁקֵ֗ט הָ֤יָה לָהּ֙ וְלִבְנוֹתֶ֔יהָ וְיַד־עָנִ֥י וְאֶבְי֖וֹן לֹ֥א הֶחֱזִֽיקָה. (יחזקאל ט"ז, מ"ט)

ובהמשך כתוב קשה אף יותר על ישראל, שאתם נהייתם כל כך גרועים שחטאות סדום נראות כקטנות לידכם. וזה מופיע כמה וכמה פעמים ותמיד חטאות סדום מופיע שהן קשורות לצדקה ומשפט. על כל פנים, פה בפסוק מופיע שחטאת סדום היתה שלא החזיקו יד עני, לא הכניסו אורחים וכו', בדיוק כמו שאנחנו מכירים מהפרשה שלנו – הכנסת אורחים, על הפתח, אשת לוט, המלח וכו'. והשאלה זועקת מאליה – הזאת היתה חטאת סדום, ש-"יד עני ואביון לא החזיקה"? הרי הם היו רוצחים ומנאפים, כל הרוע שבעולם היה בה – אז "זה היה עון סדום… ויד עני ואביון לא החזיקה"? הרי לא היה דבר רע שהם לא עשו! והגמרא דנה הרבה בסדום ומביאה שסדום היתה מדינת חוק רצינית מאד. היו שם בתי משפט, חוקים, רק שהמשפט היה משפטי סדום.

עין משפט

האמת היא שהקשר בין סדום למשפט מתחיל כבר בפרשה הקודמת. הפעם הראשונה בתורה בה מופיעה המילה "משפט" היא בפרשת לך לך, כאשר מגיעים ארבעת המלכים לעשות מלחמה בחמשת מלכי סדום. הם עוברים דרך ארוכה, דרך רפאים, הזוזים, עבר הירדן המזרחי, מכים את אלה ואת אלה ואיפה הם מתרכזים? איפה איצטדיון המלחמה? –

וַ֠יָּשֻׁ֠בוּ וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־עֵ֤ין מִשְׁפָּט֙ הִ֣וא קָדֵ֔שׁ וַיַּכּ֕וּ אֶֽת־כׇּל־שְׂדֵ֖ה הָעֲמָלֵקִ֑י וְגַם֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בְּחַֽצְצֹ֥ן תָּמָֽר. (שם י"ד, ז')

ההופעה הראשונה של המילה 'משפט' היא בתיאור חזית המלחמה, מיקום הלחימה, לשם ייצא עוד מעט אברהם אבינו כדי להציל את סדום. שם הם מכים את כל שדה העמלקי,^[2] ומה הם עושים שם? –

וַ֠יִּקְח֠וּ אֶת־כׇּל־רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וְאֶת־כׇּל־אׇכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ. וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב בִּסְדֹֽם. (שם י"א-י"ב)

ובעקבות זאת בא הפליט לאברהם, ואברהם יוצא נגד אותם ארבעה מלכים, מכה אותם ומשיב את הרכוש, את הנשים ואת העם, ובעצם מחזיר את העולם למקומו, וכאשר הוא חוזר הם לא חוזרים אל "עין משפט" אלא –

וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ־סְדֹם֮ לִקְרָאתוֹ֒ אַחֲרֵ֣י שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת־כְּדׇרְלָעֹ֔מֶר וְאֶת־הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל־עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ. (שם י"ז)

פלאי פלאות. לרש"י קשה מה זה 'עמק שווה הוא עמק המלך' והוא מבאר –

וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: עֵמֶק שֶׁהוּשְׁווּ שָׁם כָּל הָאֻמּוֹת וְהִמְלִיכוּ אֶת אַבְרָם עֲלֵיהֶם לִנְשִׂיא אֱלֹהִים וּלְקָצִין (בראשית רבה מג, ג). (שם ברש"י)

זה עמק שהם המליכו בו את הקב"ה, ואף מלכיצדק מלך שלם מגיע לשם. מעניין – הפעם הראשונה שמופיעה בתורה המילה משפט זה כאן.

ויחשבה לו צדקה

והיכן מופיעה לראשונה בתורה המילה 'צדקה'? – מיד לאחר מכן, אבל לא בהקשר של סדום. אברהם חוזר מהמלחמה, וכשמלך סדום הציע לאברהם "תן לי הנפש והרכש קח לך", ענה לו אברהם 'חס ושלום' – "…וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי…" (שם, כ"ג-כ"ד), ולאחר מכן בסמוך הקב"ה מתגלה לאברהם –

אַחַ֣ר הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר-ה֙' אֶל-אַבְרָ֔ם בַּֽמַּֽחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל-תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָֽנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָֽרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד. (שם ט"ו, א')

והוא מבטיח לו זרע –

וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֨אמֶר֙ הַבֶּט-נָ֣א הַשָּׁמַ֔יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם-תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִֽהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ. וְהֶֽאֱמִ֖ן בַּֽ-ה' וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה. (שם ה'-ו')

זה פלא – המילה 'צדקה' מופיעה מיד אחרי תוצאות המלחמה בסדום והחזרת אנשי סדום בהתגלות הקב"ה לאברהם ובהבטחתו לו זרע.

והנה בפרשת וירא באים שלשת המלאכים ומחברים שתי שליחויות. האחת לממש את ההבטחה ההיא של "כי אם אשר ייצא ממעיך הוא יירשך…כה יהיה זרעך" (שם ד'-ה'). אברהם חשב בתחילה שאולי זה יתקיים בישמעאל "לו ישמעאל יחיה לפניך", והקב"ה אמר לו – 'מה פתאום?! יהיה לך בן, יצחק'. ומה קרה אז בעקבות האמונה ב-ה'? "ויחשבה לו צדקה" (ומיד ננסה להבין את הפסוק הקשה הזה), ולפני כן היתה המלחמה, סכנת הנפשות של אברהם, הצלת סדום, הרכוש והשנים והעם, ועכשיו בא הקב"ה ואומר לאברהם אבינו – 'בן יקר שלי, סדום הזאת, שיצאת להילחם עליה וחירפת עליה את נפשך – אין בה אור אחד חיובי. ירדתי וראיתי שם הכצעקתה'. אז שתי הבשורות הולכות יחד, ומה היא המהות והתכלית של אברהם? – 'צדקה ומשפט'.

לגבי הפסוק לעיל "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" יש שתי אפשרויות הבנה. האחת היא שהקב"ה חשב לאברהם את זה לצדקה, וכך אכן מסביר רש"י – שהקב"ה התפעל מאברהם אבינו, "הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה, על האמונה שהאמין בו". אבל צריך להבין – הרי זה טבעי שיהודי יאמין בקב"ה, לא? למה זה שאברהם אבינו האמין בקב"ה הקב"ה החשיב את זה כדבר יוצא דופן, כצדקה? מה הוא ציפה שהוא לא יאמין בו?

הרש"ר הירש זצ"ל מבאר באופן הפוך ועמוק מאד – אברהם המאמין חשב לה' לצדקה את הבטחתו לו. דיברנו קודם על ההופעה הראשונה של המילה "משפט", דיברנו על ההופעה הראשונה של המילה "צדקה" ועכשיו אנחנו מדברים על הדבר השלישי והאחרון, על הפעם הראשונה שמופיעה האמונה ב-ה' בתורה. האמונה ב-ה', לפי הרב הירש, היא שבא הקב"ה לאברהם ואומר לו – 'אברהם, אתה עוד מעט בן תשעים, ואחרי כל כך הרבה דברים שעברת – מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, ואחרי כבשן האש, ושפרסמת את שמי בכל העולם וכו' – אני מבטיח לך ש-"כה יהיה זרעך"', ואברהם מתפעל ואומר – 'וואו! זה ממש צדקה מהקב"ה לתת לי הבטחה כזו'. כאילו שאני יושב בצד עם איזו קופת צדקה, לא מגיע לי כלום וזורקים לי כסף. הרי לא מגיע לי כלום – זה רק ה', שום דבר פה איננו ממני. זה לא משהו שאני עשיתי אלא הכל זה ה' – "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". וגם מה שהיה לי קשה עד היום – "ויחשבה לו צדקה". ולפי הדברים הללו, חשבתי עוד שלב, לפי ביאור הפרי הארץ זיע"א שעוד מעט נראה אותו – שאברהם החשיב לצדקה מאת ה' גם את האמונה שהיתה לו בקב"ה. הרי זו היתה עבודת עצומה מצדו של אברהם אבינו להתגורר בעולם של עבודת אלילים ולהאמין ב-ה'. גם את עצם היכולת להאמין, שאני זוכה להאמין בך רבש"ע, זה לא שאני איזה איש חשוב וחכם ומוצלח ולמדתי הרבה והגעתי למדרגה כזו – גם את זה מחשיב אברהם כצדקה של הקב"ה, מיעוט אמונתו בו ית' – זה גם צדקה שה' עשה איתי כדי שאני אוכל להאמין בו. כך מבאר אדמו"ר בעל פרי הארץ זיע"א – להאמין בה' משמעו להאמין שעצם האמונה שלי בה', גם היא צדקה מאת ה', ואין זה ממני. ומה יש ממני? ממני זה רק להבין שהכל זה ממנו!

'השכל וידוע אותי' – בעשיית משפט וצדקה

עכשיו ניכנס מעט לעומק המושג משפט. האמת היא שכבר המבול הגיע לעולם על משפט עול שהיה בעולם. אנחנו יודעים שהדיינים מכונים בתורה בשם 'אלהים'. איך התחיל המבול? – כי בני האלהים באו אל בנות האדם "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (בראשית ו', ב'). בני האלהים אלו הם מי שחשבו שהם אלוקים. יש שם שני פירושים לביטוי "בני האלהים"; לפי האחד אלו בני מי שירדו מהשמיים ולפי הפירוש השני שמביא שם רש"י, היו אלו בני השרים והשופטים, הקאסטה העליונה, החכמים והנאורים שבאו לבנות האדם ולקחו מכל אשר בחרו – ואז מלאה הארץ חמס והקב"ה מביא את המבול, וכשנח יוצא מן התיבה מצווה אותו הקב"ה על שבע מצוות בני נח.

אני רוצה לומר איך היום אני מבין את המושג "צדקה ומשפט", מתוך שניזכר בכמה פסוקים על הביטוי הזה. אברהם מיוחד בכך שהוא עושה צדקה ומשפט, על דוד המלך נאמר שהוא עושה צדקה ומשפט ואף הקב"ה עושה צדקה ומשפט, וכפי שראינו את חתימת הברכה בתפילה של כל יום שהקב"ה "אוהב צדקה ומשפט". וצריך להבין – האם הוא אוהב שאנחנו עושים צדקה ומשפט או שהוא עצמו אוהב לעשות צדקה ומשפט? ושאלנו גם מדוע דווקא בברכה הזו אנחנו מזכירים את היגון והאנחה?

מאד מעניין. ההפטרה של תשעה באב עוסקת בסופה בכך –

כֹּ֣ה אָמַ֣ר ה' אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙ בְּחׇכְמָת֔וֹ וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר בִּגְבוּרָת֑וֹ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעׇשְׁרֽוֹ. כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י ה' עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־ה'. (ירמיהו ט', כ"ב-כ"ג)

חכם, גיבור ועשיר – זה ממש כמו המשנה באבות. "השכל וידוע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ", ומסביר הרד"ק –

השכל וידוע אותי. פירוש בהשכל אותי וידוע אותי והשכל האל הוא שישכיל כי הוא אחד קדמון ואינו גוף והוא בורא הכל ומשגיח על הכל ומנהיג כל העולם בחכמתו עליונים ותחתונים וידיעת האל היא ללכת בדרכיו לעשות חסד משפט וצדקה כי כן עושה אותם הוא. (שם)

כלןמר, כמו שאני עושה צדקה ומשפט, מה שאני אוהב הוא שיעשו ברואיי כך. איך אומר הפסוק בתהילים? – "כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה. אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ" (תהילים ל"ג, ד'), ומסביר הרד"ק שם שה' עושה בעולמו פעם צדקה ופעם משפט, והחסד הוא הגובר ולכן הוא אוהב שיעשו ברואיו כן צדקה ומשפט "כי באלה חפצתי".

דרשו משפט

דרך אגב, המושג "צדקה ומשפט" בהקשר של תשעה באב מזכיר לנו גם את ההפטרה של שבת חזון, השבת שקודמת לתשעה באב. כל ההפטרה שם עוסקת במשפט והיא אומרת שכאשר אנחנו לא עושים משפט אנחנו נקראים "קציני סדום, עם עמורה", ואז אומר לנו הקב"ה 'אני לא רוצה מכם את רוב זבחיכם, ולא את חודשיכם ואת שבתותיכם. מה אני רוצה מכם?'-

לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה. (ישעיהו א' י"ז)

ואם חלילה יהיה להיפך –

אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים. שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְﬞרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם. (שם כ"א-כ"ב)

זה לא עיתון, זה ישעיהו הנביא! והוא מסיים בתפילה –

וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה. צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה. (שם כ"ו-כ"ז)

אמונה, משפט וצדקה. הכל סובב סביב הציר הזה של אמונה, צדקה ומשפט.

שומרת הסף איננה משקרת לעולם

רעי ואהובי, אני חושב שהיום אני מבין את העסק הזה לגמרי לגמרי אחרת, מה זה צדקה ומה זה משפט. להאמין זה להבין שכל מה שיש לך בעולם, הכל הכל זה צדקה. החכמה איננה חכמתך, והגבורה איננה גבורתך והאושר איננו אושרך. חז"ל אומרים "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" (ברכות ל"ג:) וההסבר העמוק בזה כפי שהיה מסביר ר' אשר פריינד זצ"ל הוא שבאמת גם מה שאתה ירא שמיים זה גם בידי שמיים, רק שהיראת שמיים זה להבין שהכל זה בידי שמיים, להכניע את עצמי לפניו ית' ולהבין שהכל זה הוא. זה עמוק מאד.

'משפט וצדקה' זה לא שאני גם עושה משפט וגם מחלק צדקה. אני מבקש להוריד את זה למציאות שלנו, ולהסביר את המושג הזה דרכה ואז נחזור. מכל הפרשה הנוראית שמתרחשת עכשיו,^[3] שממש, אבל ממש, לא הפתיעה אותי, אצלי לא רעדה שום אדמה, מה שתפס אותי יותר מהכל זה משפט אחד שכמדומני חמק מתחת לרדאר של רובנו; סיפר עו"ד אפי דימרי שמייצג את החיילים המואשמים בפרשה, שהוא היה בבית המשפט העליון והוא הראה לשופטת שם, שופטת נכבדת ומוכרת, שהתצהיר עליו חתמה הפצ"רית הוא שקרי, כיון שהתאריכים אינם מסתדרים עם המציאות וכו'. הוא הראה שם שחור ע"ג לבן שאין זה אמת, ועונה לו השופטת – 'עו"ד דימרי תקשיב טוב, הפצ"רית היא שומרת הסף ומכיון שהיא כזו היא איננה משקרת לעולם!'. הוא זועק ומנסה שוב, והיא בשלה – 'שומרת הסף לא משקרת לעולם'. אלוה.

רק במשפט אתה יכול לחשוב את עצמך לאליל, לעבודה זרה ממש, אם אתה לא תופס את זה. אני לא סתם זורק כאן מילים קשות – זו ההגדרה ההלכתית, רש"י מביא את זה בפרשת משפטים. אין כאן חידוש, אלו דברים שכולנו גדלנו עליהם. אני זוכר את הרצי"ה קוק זצ"ל חוזר ואומר שכל עוד לא נבין שהמשפטים צריכים להיות "משפטי ה' צדקו יחדיו" הרי שזה הכל גלות, ולכן אנחנו מתפללים "והסר ממנו יגון ואנחה". זה פשוט, ואין ולא היתה פה שום הפתעה – לא רעידה ולא אדמה. כלום.

על הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" מבאר רש"י –

לִפְנֵיהֶם. וְלֹא לִפְנֵי גוֹיִם (גיטין פ"ח ע"ב). וַאֲפִלּוּ יָדַעְתָּ בְדִין אֶחָד שֶׁהֵם דָּנִין אוֹתוֹ כְדִינֵי יִשְׂרָאֵל, אַל תְּבִיאֵהוּ בָעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם, שֶׁהַמֵּבִיא דִינֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי גוֹיִם מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם וּמְיַקֵּר שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה לְהַחְשִׁיבָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, לא): "כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים", כְּשֶׁאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים זֶהוּ עֵדוּת לְעִלּוּי יִרְאָתָם.

למה זו אלילות ועבודה זרה? אני מגיע לדיון בבית משפט שלא קשור לדיני תורה. זה קשור לדיון משפטי, איך הגעת כאן לעבודה זרה? – "שומרת הסף לא משקרת לעולם". רק בשר ודם רגיל משקר. אבל באמת – כל אדם משקר. גם אני משקר, רק שהקב"ה עושה איתי צדקה ובזכות זה אני לא משקר.

אדם מועד לעולם

אני אמשיל משל כדי שנבין מה הכוונה שההבנה שכל מה שיש לי בעולם זה צדקה, ואז נבין למה דווקא "והסר ממנו יגון ואנחה" שייך יותר מכל מקום אחר דווקא בברכת הצדקה והמשפט. תארו לעצמכם קבצן עני מסכן, אין לו כלום על הנשמה והוא מודע לזה. הוא יושב בפינת הרחוב שלו ומחכה שמישהו יזרוק לו קצת כסף. מקסימום העבודה שהוא צריך לעשות היום זה לעשות פרצוף מסכן. במקרה שהיום היה קשה, היה גשם, היו פקקים – הקופה נשארת ריקה והוא לא הרויח שום דבר. הוא מבין את זה. הוא לא כועס על אף אחד, אף אחד לא לקח לו כלום. לעומת זאת, אם היה יום מוצלח והקופה התמלאה, אבל בסוף היום הגיע אדם מנוול וגנב לו את הקופה – לכאורה המצב הוא אותו מצב, הוא נשאר בלי כלום. אבל מה הוא יגיד עכשיו? איך הוא ירגיש? 'גנבו לי את כל העושר, עסקתי בזה שנים, זה המקצוע שלי והמומחיות שלי'? אנחנו נגיד לו מיד – 'אח יקר, זה צדקה וזה צדקה. זה בכלל לא שלך'.

מאיפה באה התפיסה ש"שומרת הסף לא משקרת לעולם"? – מבית המדרש שראשו כתב ואמר את המשפט המפורסם והנורא – 'מלא הארץ משפט'^[4]. לא התבלבלתי, זה מה שהוא אמר. ואני שואל – גם במקרה שאינך לך עדים? ואתה לא יודע בוודאות לפסוק? ואין שלשה דיינים ואין ראיות? – כן, אצלו "הכל שפיט".

"אלהים ניצב בעדת אל" – הדרך היחידה שאתה תוכל לשבת והמשפט יישאר מיושב היא אם אתה יודע שהקב"ה עומד שם איתך. "והוא ישב פתח האהל כחום היום" – "ואתה סימן לבניך שאני עומד והדיינים יושבים ואני ניצב בעדת הדיינים". אבל אם אתה, אדוני הדיין, לא מבין שבית הדין הגדול של עם ישראל צריך לשבת ליד המזבח בלשכת הגזית, ו"צדקה ומשפט" פירושו הוא שאין לך שום דבר משלך, כלום – אז זו עבודה זרה!

ואני אסביר עד כמה זה מוחלט וקיצוני; למה הקב"ה בא לאברהם אבינו ומדבר איתו על אנשי סדום? מסביר הפרי הארץ – כי הוא, אברהם, הוא אבא שלהם. הוא אומר – 'וואו! אם אני הייתי בסדום, גם אני מן הסתם הייתי נוהג כמותם, כמו סדום. זה שההוא מסומם והשני נואף? גם אני במהותי מסומם ונואף, רק שהקב"ה עשה איתי חסד, צדקה, ואני לא נואף ולא מסומם בפועל. הכל זה צדקה שהקב"ה עשה איתי' – רק כך אתה יכול לשפוט. ואם חלילה לשניה אחת אתה לא חי בעולם של צדקה – אז אתה לא מאמין בה', אלא אתה מאמין בעושרך, בגבורתך ובחכמתך ואתה עושה עם ה' מאצ'ינג. לפעמים אתה איתו ולפעמים לא.

'שומרת הסף לא משקרת לעולם'. אצלנו בתורה, לעומת זאת, כתוב שכל אדם יכול להיות שהוא משקר. אצלנו כתוב שאדם מועד לעולם, ומשקר לעולם. "לא, אבל לא אם הוא שומרת הסף"…

ואני מבקש להסביר מה קורה כשנוצרת חברה שמנתקת את התקע מהשקע, שרוצה להתנתק מהמקור, שלא רוצה לדעת ולא יודעת מה זה "שמע ישראל" – היא חייבת להמציא אלוה אחר. אז היא מייצרת אלוה, ואז האלוה החמור קם על יוצרו. היא שמה על האלוה גלימה שחורה ועכשיו הוא אלוה – 'הוא לא טועה. אצל אלוה אין ניגוד ענינים. אלוה הוא אלוה – הוא יכול לעשות גם דין וגם רחמים, אין אצל אלוה ניגוד עניינים'. התפיסה הזו זו אלילות, ועל זה צריך לברך "ברוך עוקר עבודה זרה מארצנו". זו ההגדרה של אלילות, כך לימדונו רבותינו. אין פה שום רעידת אדמה. אולי מזה שאנחנו לא מבינים את זה צריכה לרעוד האדמה.

שותפות עם הקב"ה

מה אומר אברהם אבינו לקב"ה בסדום? –

א֠וּלַ֠י יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּֽחֲמִשָּׁ֖ה אֶת-כָּל-הָעִ֑יר וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם-אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַֽחֲמִשָּֽׁה. (בראשית י"ח, כ"ח)

הרי הוא התחיל עם חמישים ואחרי זה הוא עובר לארבעים ושלושים, מספרים עגולים של מנינים, אז מאיפה הגיע פה ארבעים וחמישה?! אומר אברהם אבינו – 'רבש"ע, אם לא יהיהו שם עשרה צדיקים לכל כרך מהחמש, אלא רק תשעה, כלומר תשע כפול חמש, האם אתה מוכן להצטרף איתם למנין?'. שאני אצטרף לפושעים האלה למנין? מה אמרת עכשיו?!, אבל לפני שאברהם אמר את זה הוא פתח ב-"ואנכי עפר ואפר". רבותי, הוא יכול לבקש את זה רק בגלל שהוא יודע שהוא עפר ואפר. אני יודע שאני אפר של אינסוף, אני יודע שהכל צדקה ואין לי כלום משלי. ר' אשר היה אומר 'אני והקב"ה שותפים – הוא הכל ואני כלום'. זה רומן זוגי שאי אפשר לתאר, זוגיות מושלמת – הוא הכל ואני כלום. אבל מי שחלילה חושב שזה מוציא או משחרר אותי מאיזו אחריות – עדיין תקוע בתפיסה טיפשית. הרי זה מה שדווקא מייצר את האחריות שלי! אברהם אבינו רואה את סדום חרבה, והוא לא חושב שהוא משוחרר מעשייה אלא הוא מיד עובר לעשייה הבאה. אני פה בעולם כדי לעשות צדקה ומשפט. "למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו" – אני פה כדי לגלות את הלמעלה מהטבע בתוך הטבע. אבל איך אני אוכל לגלות את הלמעלה מהטבע אם אני חושב שאני חתיכת משהו? אני יכול להופיע את האינסוף בעולם רק אם אני יודע שאני אין, שאני עפר ואפר, שאני כלום. זו אמונה!

אנחנו צריכים ללמוד להבין את המושגים שלנו מחדש. אמונה זה לא להבין בשכל משהו ואז לומר – 'וואו! האמת היא שוואלה, הקב"ה בסך הכל רציני מאד וההבנות שלי גם רציניות ממש'. זה שטויות! אמונה זה "ויחשבה לו צדקה" – גם מיעוט אמונתי בו זה ממנו. לא ששומרת הסף יכולה לשקר לעולם אלא שגם אני יכול לשקר לעולם וגם יוחנן כהן גדול יכול להיות שמונים שנה כהן גדול ואז להפוך לצדוקי. אני מועד לעולם, והייחוס של אברהם אבינו הוא שבגיל תשעים ותשע הוא מחליט למול את עצמו. הוא מבין ש-'עוד יש לי ערלה להסיר. אני צריך לתקן, אני מועד לעולם' ואז הקב"ה בא לבקר את החולה אחרי שלשה ימים למילתו – מי שמחליט למול את עצמו בגיל תשעים ותשע הקב"ה מתגלה אליו,^[5] וכשאברהם רוצה לעמוד אומר לו הקב"ה "שב!… ואתה סימן בניך שעתידים לשבת ואני ניצב בעדת הדיינים" – עוד יהיה עולם של משפט וצדקה, עוד יהיה עולם של צדקה ומשפט, אמנם עד אז – תשעה באב. זו ההפטרה של תשעה באב ושל שבת חזון.

וצדיק באמונתו – שהכל מהקב"ה – יחיה

תחזיקו טוב; יודעים מה קורה כשאדם שומע שיהיה לו זרע ומאמין בה' וחושב שכל מה שיש לו בעולם זו צדקה וזה בכלל לא שלו, מה יכול לקרות? הוא ייבחן, אם זה באמת לא שלי – 'בוא נראה שאתה באמת חושב כך – "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק", בוא נאה מי הבעלים, אני או אתה'. זה לא ייאמן!

זה היה הויכוח בין ישמעאל ליצחק, כשישמעאל אמר ליצחק – 'אני מלתי בגיל שלש עשרה, מדעת, ואילו אתה בן שמונה ימים בלי שום דעת', וענה לו יצחק – 'אני אזבח את עצמי אם צריך. זה בכלל לא אני. אין אותי'. רגע – אבל איפה עם ישראל? ומה יהיה עם ההבטחה וכל הסברות, ומה יגידו? והמולך? – יצחק ואברהם בכלל לא שומעים את השאלה הזו. זה השטן שמנסה להפריע לו לקיים את ציווי ה' – "ויהי אחר הדברים האלה".^[6] זה הכל בפרשה שלנו. זה סתם השטן מנסה להפריע לי. "ויחשבה לו צדקה" – אין הבדל בין אם היה גשם ולא באו אנשים לבין שלקחו לי את הקופה אחרי שהיא התמלאה. זה לא שלי הכסף הזה. לא עושרו, לא גבורתו ולא חכמתו. ולמה אני יכול להפוך עם זה את העולם? – כי אני, בניגוד לשומרת הסף, אני שקרן מועד – והקב"ה עושה איתי חסד ואני מקווה שעכשיו אני מדבר אמת. רק שומרת הסף לא משקרת לעולם.

אני כן, ולכן אני כל יום צריך להתפלל לעשות תשובה, ולכן אני כל יום מחדש צריך להיוולד ולהאמין. זה פלאי פלאות – הבשורה שבאים המלאכים לבשר את אברהם ושרה היא שיוולד להם יצחק, הילד שנולד במובן הזה של "ויאמין בה' ויחשבה לו צדקה". הבשורה היא שיש כאן ענווה גמורה שאומרת – 'אני כלום, הכל זה הקב"ה'. עכשיו, גאווה זה תמיד לא טוב, אבל כשאני עוטה גלימה שחורה ואני מתגאה – התוצאה היא 'מלא כל הארץ משפט', ו-'הכל שפיט', אין תיקו. 'אין אפשרות שלא תהיה הכרעה (כשאני המכריע). אני גם זה שמחליט מי הם בני האלהים ומי הן בנות האדם. מי הציבור הנאור ומי הציבור הבבון, הנחות. אני חייב לקבל החלטה כזו'. שם הסיפור נמצא!

שמנו לב מהי ההפטרה שאנחנו קוראים בראש השנה כשהקריאה בתורה היא הולדת יצחק? – הולדת שמואל. חנה מבינה שהילד הזה איננו שלה, הוא של הקב"ה. ואף ההפטרה שנקרא השבת, בפרשת וירא כשנקרא בתורה על הולדת יצחק – הולדת חבקוק, הילד של אלישע^[7]. הילד שגילה שכל תרי"ג המצוות עומדים על רגל אחת – "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב', ד'), ומסביר הפרי הארץ זיע"א, וזה כל מה שדיברנו עכשיו, שגם מיעוט אמונתו – ממנו ית'.

חוקים פרודוקטיביים

זה היסוד, וצריך להוציא את זה מבית המשפט. איך מייצרים יגון ואנחה בעולם? כשאני הופך לשופט ולא ל'צדקה ומשפט'. כי אז אני יכול לשפוט את כל העולם, להיות שיפוטי כלפי אחרים ומושלם כלפי עצמי. שיפוטיות בלי צדקה, ואין הכוונה לתת עשרה גרוש, אלא שיפוטיות שמעמידה אותך במקום הגאווה, זו היתה חטאת "סדום אחותך גאון שבעת לחם… ויד עני ואביון לא החזיקה".

יש גמרא בסנהדרין (ק"ט) שמתארת את חוקי סדום ומי שלומד אותם רואה שזה אחד לאחד למצב המקולקל שאנחנו מכירים. זו היתה מדינת חוק. למשל, סדום היתה עיר עשירה מאד ואנשים היו באים ועוברים שם כדי לנצל אותם, לפי ראייתם. כל מיני אחרי-פרחי, זרים שאוכלים, והם המקומיים מסכנים עד שהיו צריכים לחוקק חוקי אי הכנסת אורחים. זו היתה פילוסופיה שלמה.

חוק אחד נוסף שהיה שם היה לגבי המרעה. הם היו עושים תורנות של רעיית צאן ובקר. מי שהיו לו שוורים משלו – ירעה יום אחד בשבוע, ומי שאין לו – ירעה יומיים. אני יכול לשער שאת החוק הזה לא תיקנו אלו שלא היה להם שוורים. אבל מה ההגיון בחוק הזה? ההגיון שלהם אמר שמי שיש לו שוורים הוא תורם לעולם, הוא פרודוקטיבי, ומי שאין לו – לפחות שירעה את השוורים של אחרים, הרי אין לו. רגע, זה סדום? – כן, זו סדום!

בית גאים יסח ה'

באחרונים יש שאלה יפה – למה כועסים על סדום שלא עשו צדקה, הרי זה לא מופיע בין שבע מצוות בני נח?!^[8] והתשובה פשוטה – לא הבנתם מה זו צדקה. צדקה היא ההבנה שיש הקב"ה, ואני אינני הוא, וכל מה שיש לי פה זה צדקה, וברמה מסוימת ההבנה הזו צריכה להיות נחלת כל אדם בעולם, לא רק של יהודים. אין לאדם סיכוי להיות בעל, חבר, אבא או אפילו סתם בנאדם אם הוא לא תופס את זה. בלי זה הוא יהיה החכם שמתהלל בחכמתו, העשיר שמתהלל בעושרו או הגיבור שמתהלל בעושרו ועל זה יחרב הבית ועל זה אנחנו מבקשים "והסר ממנו יגון ואנחה", ואם הוא גם יהיה בעל מעמד ותפקיד – הוא ייצר מקום עבודת אלילים.

כשאמרתי שהאדמה לא רעדה לי, לא התכוונתי שזה דבר קל הפרשה הזו, ברור שיש פה משבר, בעיקר למי שחשבו שיש לאלוה הזה תפקיד חשוב, אבל זה משבר מצוין – כשנעקרת עבודה זרה צריך לשמוע שמחה גדולה, יש על זה ברכה. הפסוק אומר – "בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה'…" (משלי ט"ו, כ"ה), בית עבודה זרה שנעקר.

עבודה זרה זה לא רק פרות בהודו. האמת? עבודת אלילים של פרה מגעילה בהודו מושכת אותנו הרבה פחות מעבודת אלילים של האלוהות הזו שפה. ולכם את זה צריך לפרק יותר חזק, וזה חלק מגאולה שלמה. כן, יש כאבים בדרך, אבל זה טוב מאד. "שב ואתה סימן לבניך שעתיד אני להיות ניצב בעדת דיינים והם יושבים" אני ניצב – אני שומר. אני הניצב עליהם והם יושבים, וכשהם יודעים שאני ניצב, כשהם יודעים שבקרב אלהים ישפוט, שאתה יודע שזו זוגיות של אתה אפס והקב"ה הכל – אז הם יושבים. אז זה מיושב ויש יישוב הדעת.

בית המשפט העליון אשר בבית המקדש

אמרנו כבר לא פעם שהציור שמסביר את הגלות הנפשית שכולנו חיים בה היא שאם נבקש לצייר את בית המקדש נקבל כל מיני ציורים – מזבח עם קרבנות, כהנים ולווים, כלי נגיעה, כלי המקדש, קדש הקדשים וכו' – ומן הסתם לא נקבל אפילו ציור אחד של בית המשפט העליון היושב ליד המזבח. לא נקבל את הסנהדרין הגדולה יושבת בלשכת הגזית, כי בגלות המוחית שלי ליד המזבח יש בית כנסת עם סטנדר, ואילו בית המשפט הוא נפרד ויושב בחכם בחכמתו, בגיבור בגבורתו בעשיר בעושרו ובגלום בגלימתו, ולא טועה לעולם. שומר סף לעולם אינו משקר. "והסר ממנו יגון ואנחה" – "כי באלה חפצתי נאם ה'".

"מלך אוהב צדקה ומשפט". כמה תכונות יש למלך – הוא אל דעות, והוא מלך עוזר ומושיע ומגן, והוא קדוש וכו' – אבל אף פעם לא מצינו 'מלך אוהב להיות קדוש', 'מלך אוהב דעות', אלא רק "מלך אוהב צדקה ומשפט" – זו אהבה, זה רומן, זו האפשרות לחיות יחד נברא ובורא, האפשרות היחידה – צדקה ומשפט. אני אפס, אני מועד לעולם, אני ליד המזבח, אני יושב בבית הדין הגדול הכי קרוב למזבח העולה והחטאת, אני בודק את הביטול שלי ככל שאני יותר יושב בבית הדין הגדול.

אינני מבין בשלבים ובגאולות, אבל נדמה שזהו שלב גדול מאד – שנעקרים הררי האלילות מן העולם, יכול לבוא לעולם המקום של הענווה, של הצדקה והמשפט. "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה".

1. אמנם גם בהמשך כתוב אצל לוט "וַ֠יָּבֹ֠אוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֨מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר-סְדֹ֑ם…" (שם י"ט, א'), אך שם הכוונה היתה שהוא התמנה לשפוט בשער העיר. ↑

2. על אף שעמלק עדיין לא נולד, שהרי הוא בן בנו של עשו, נינו של יצחק ורבקה, והמקום נקרא על שם העתיד. ↑

3. הרב מתייחס לפרשת הודאתה של הפצ"רית בהדלפת הסרט המזויף המאשים את חיילי צה"ל בהתנהגות שאינה נאותה במחבלים בבסיס שדה תימן, ולניסיונות הטיוח של המערכת על התנהגותה ומחדליה. ↑

4. משפט שאמר וגישה וחזון שהנהיג נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. ↑

5. עי' "בהיות אבי אדמו"ר בן ד' או ה' שנים נכנס אל זקנו הצמח צדק בשבת קודש פרשת וירא והתחיל לבכות באמרו: מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה? ויענהו הצמח צדק: "כשיהודי צדיק, מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו" (היום יום ט', מרחשוון). ↑

6. "אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט:) אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר, מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו, כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני, לא היה מעכב. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני, אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב" (שם ברש"י) ↑

7. ע"פ הזוה"ק ב', מ"ד ב'. ↑

8. אמנם לפי שיטת הר"ן צדקה נכללת במצוות דינים והיא כן אחת משבע מצוות בני נח, אבל ברמב"ם זה לא מופיע. ↑

השיעור דן בהרחבה במושגים צדקה ומשפט כעקרונות יסוד ביהדות, הנגזרים מפרשת וירא ומחיי אברהם אבינו. השיעור מתמקד בהבנת האמונה בה', לפיה כל הטוב שיש לאדם הוא צדקה מאת הבורא, וכי עשיית צדקה ומשפט בעולם היא ייעודו של אברהם וזרעו. נידונים בו הקשרים בין הולדת יצחק להחרבת סדום, והרעיון שבית המשפט האידיאלי הוא זה שבו הדיינים יושבים מתוך הכרה בענווה של האדם, כשה' ניצב בעדת אל. השיעור מבקר את מושגי השפיטה המודרניים שאינם מכירים במקור האלוהי של הצדק, ומזהה בהם גאווה ואלילות.

פרשה שמחה

אנחנו נכנסים לפרשת לך לך, הפרשה שאיתה אנחנו מתחילים את החיים שלנו. הרבי מליובאוויטש אומר ב'היום יום' –

"בראשית" היא פרשה שמחה, למרות שהסוף אינו "נעים" כל כך; "נח" – המבול, אך סוף-שבוע שמח: לידת אברהם אבינו; פרשת "לך" היא השבוע השמח באמת, בכל יום מימי השבוע 'חיים' עם אברהם אבינו, הראשון שמסר נפשו על פרסום אלוקות בעולם. ומסירות הנפש שלו הוריש אברהם אבינו בירושה לכל ישראל. (היום יום, ג' מרחשוון)

בפרשת לך לך אנחנו מתחילים לחיות עם אבא שלנו, אברהם אבינו. הוא הראשון שמסר את הנפש על פרסום האלוקות בעולם ומסתבר שבין יתר הדברים שירשנו ממנו, גם את מסירות הנפש שלו קיבלנו ממנו בירושה, לעשות אור וטוב. מעכשיו אנחנו כבר עומדים להיות אנחנו עצמנו.

נפתח בשאלה ידועה על הפסוק הראשון –

וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל-אַבְרָ֔ם לֶךְ-לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ. (בראשית י"ב, א')

היטיב להגדיר את השאלה המהר"ל, ששואל בשם הרמב"ן ואומר שיש כאן דבר מוזר –

כאשר בחר השם יתברך מתחלה באברהם, והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב "ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך, אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב א). והקשה הר"ם ז"ל, שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך וממולדתך וגו'", כי בלא זה, לא נגלה עליו השכינה ואמר לו לך מארצך, לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו ח), ואחר כך כתיב (שם שם ט) "אלה תולדות נח וגו'", הזכיר קודם צדקת נח, קודם שהזכיר שדבר השם יתברך עמו. (נצח ישראל י"א)

הרי אברהם בתחילת הפרשה איננו ילד בן שלש. הוא בנאדם בן שבעים וחמש שנה, והקב"ה לא נגלה עליו סתם כך! אצל נח התורה מפרטת את ייחוסו – שהיה צדיק תמים, ושהוא מצא חן בעיני ה'. זו ציפיה מאד פשוטה. נקצין את השאלה – הדבר היחיד שאנחנו יודעים על אברהם אבינו הוא רק שהוא ממשפחתו של תרח. זה כל הייחוס שלו. על תרח כתוב שהוא לקח את "אברם בנו ואת שרי כלתו" ואת לוט והם יצאו מאור כשדים ללכת ארצה כנען. אברהם הוא רק אחד מהחבורה הזו.

אגב, יש פער אדיר בין איך שהתורה שבכתב מפגישה אותנו לראשונה עם אברהם – "לך לך מארצך וממולדתך…", לעומת התורה שבעל פה ואיך שאנחנו מכירים אותו ממדרשי חז"ל – שאברהם היה בכבשן האש, עם נמרוד, ועם הפסילים באור כשדים, אנחנו מכירים את זה מהגן אבל שום דבר מזה לא כתוב בפרוש. אם נעשה חשבון, נגיע גם למסקנה שכאשר אברהם נצטווה "לך לך" הוא כבר היה אחרי ברית בין הבתרים,^[1] לא ניכנס לכל החשבון אך כל הראשונים דנים בזה, ומכל מקום עולה שמכל הדברים הגדולים שעשה אברהם עד גיל שבעים, שהיה מכניס בחרן את האנשים תחת כנפי השכינה ומגיירם^[2], לא כתוב כלום!

בחירה פרטית, בחירה כללית

המהר"ל נותן תשובה שצריך להעמיק בה מאד והיא נשמעת כנוסחה –

כי אצל נח לא היה, רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה (בראשית יב, ב) "ואעשה אותך לגוי גדול", וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה, בחירה כללית בו ובזרעו. (שם)

בעברית אחרת, מה שבדרך כלל קובע את קרבתך לאלו-ה הוא המקום הרוחני שלך, כמה הזדככת והתרוממת, אבל באברהם זו לא היתה בחירה פרטית אלא זה שהוא היה היהודי הראשון. כלומר בחירה פרטית היא שאני בוחר בך כי אתה הכי חמוד, הכי צדיק וכו' אבל הבחירה באברהם היא בחירה כללית. זו נוסחא שצריך להעמיק בה, וננסה לתרגם אותה.

מה שאומר המהר"ל בעצם הוא – 'נכון, לא יכול להיות שאברהם פתאום בגיל שבעים וחמש מתחיל את החיים. ודאי שכמו שתיאר הרמב"ם שכבר בגיל שלש הוא שאל מיהו בעל הבירה, ושיבר את הפסילים של אביו והודיע לכל העולם את אמונתו בה' וכו', אבל מה הייחוס הגדול שלו? כדי לענות תשובה לכך, נשתמש בביטוי שמחדש הרבי מליובאוויטש זיע"א בדברי המהר"ל – הייחוס שלו הוא שהקב"ה פונה אליו ומצווה אותו מצווָה, וזה שונה מכל מצווה אחרת שהוא ציווה כל אחד בעולם. אברהם אבינו לא נבחר כי הוא צדיק אלא הוא נבחר כי הקב"ה בחר בעם ישראל, כי הם עם בחירה, וכן – בנוסף הם גם עם צדיק אבל החטא לא יכול לבטל את הבחירה הזו או להעלים אותה. אולי החטא יעכב ונהיה בגלות אלפיים שנה, אבל המהות של בחירת העם הזה היא מהותו של העם הזה. "ויאמר ה' אל אברם" בלי שאמרו עליו כלום ובלי שאנחנו יודעים עליו כלום "לך לך מארצך וממולדת ומבית אביך את הארץ אשר אראך".

את דברי המהר"ל העמוקים הללו, מביא ומעלה הרבי בשיחה פלאית ובשפה פשוטה, בדברים שכשחושבים עליהם לעומק האמת שלא תמיד חשבנו עליהם כך ולאט לאט מתחילים להבין את זה;

ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו

הרבי אומר שכאשר הקב"ה קורא לאברהם ומפגיש אותנו לראשונה איתו זה בא לידי ביטוי בכך שאברם מקבל ציווי והציווי הזה שונה מכל מצווה אחרת שעושים בני נח. הם מובאים על דברי המהר"ל אבל הם כתובים באופן אחר והם מדייקים את הדברים לנקודה אחרת –

כל שאר האומות [ונשים לב לזה טוב כי גם אנחנו לפעמים בבחינת "שאר האומות", ואכמ"ל] קירובם ושייכותם אל בורא העולם תלויות בידיעתם והכרתם בבורא ועי"כ הם מתקשרים אל הקב"ה ומקיימים את מצוותיו. [זה השכל, זה ההגיון – אתה מכיר ולכן אתה מתקשר ומגיע אליו] מה שאין כן אצל עם ישראל עיקר קרבתם לאלוקות ומציאותם כיהודים, לא בכך שהם מצד עצמם מתעלים עד שמגיעים להכרה בבורא העולם ולהתקשרות עמו אלא בכך שהקב"ה ייחדם והבדילם, ובלשון חז"ל "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". (ליקו"ש כ"ה, לך לך שיחה א')

כולנו זוכרים את שכתוב בהגדה של פסח –

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא לַעֲבוֹדָתו. (הגדה של פסח)

לכאורה היינו מצפים שיהיה כתוב "מתחילה היו עובדי ע"ז אבותינו ואז חזרנו בתשובה ועכשיו בא אברהם ועכשיו אנחנו אנשים טובים ומתקרבים לקב"ה" – אבל לא זה הסיפור של יציאת מצרים. הסיפור של יציא"מ הוא שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים. אנחנו מצידנו היינו שקועים במ"ט שערי טומאה, "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". הרמב"ם מנסח את הדברים בהלכותיו וכותב –

…מתחיל ומספר בתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו. (הל' חמץ ומצה ז', ד')

לא מכך שמצד עצמם הם מתעלים להכרה בבורא עולם אלא מצד שהוא בוחר. והדברים עמוקים וצריך להסביר אותם לאט ולענ"ד כל הפרשה, כל סיפור אברהם אבינו, מתחיל במילה הזו;

ומכיוון שדבר זה בא מצד הבורא [ולא מצד הנברא], מובן שבני ישראל אינם רק סוג נוסף בבריאה שהוא עדיין בדוגמת שאר הנבראים שנעשה קרוב יותר אל הקב"ה משאר בני האדם, אלא הם מהות אחרת לגמרי. (ליקו"ש, שם)

מהות אחרת למצוות

חז"ל מתארים את זה במילים פשוטות – "חלק אלו-ה ממעל ממש", וזה לא נאמר רק על הנשמה – "ובנו בחרת מכל עם ולשון". המשמעות היא שהקב"ה בחר בבני ישראל, בגוף שלהם. נסביר את זה דרך נושא המצוות. אנחנו לא הראשונים שנצטוונו במצוות. קדמו לנו בני נח ואולי גם היה מישהו לפניהם, אבל יש הבדל מהותי בין שבע מצוות בני נח לבין המצוות שנצטוו בני ישראל – שבע מצוות בני נח^[3] קשורות ליישוב העולם, ובעומק – לזיכוך האדם, איך האדם מזדכך – למדבר יש כח נעלה על יתר הנבראים (דומם, צומח וחי) והוא ראוי להנהיג את העולם, המצוות מזככות ומרוממות אותו לכן חובה על כל אדם בעולם לקיים את המצוות הבסיסיות הללו. הרמב"ם אומר שאת שבע מצוות בני נח ניתן לקיים "בהכרע הדעת", כלומר – זה הגיוני, זה פשוט, זה בא מצד האדם. לעומת זאת המצוות של בני ישראל מהותן אינה כדי לזכך את האדם או את העולם. כן, גם זה נמצא שם, אבל לא זו המהות העיקרית. המהות העיקרית של מצווה שיהודי מקיים היא שהנברא והבורא מצטוותים יחד. במצוה אני נעשה צוותא עם הבורא. זה חידוש מופלא בחיים שמפתחת תורת החסידות. ב-"היום יום" של ח' מרחשוון כתוב הדבר הבא –

'מצוה' לשון צוותא וחיבור, והעושה מצוה מתחבר עם העצמות ברוך הוא, שהוא המצווה את הציווי הוא. וזהו "שכר מצוה מצוה", דזה מה שנתחבר עם עצמות אין סוף מצווה הציווי, זהו שכרו. (היום יום ח' מרחשוון)

שכר המצווה היא ההצטוותות של הנברא והבורא, עכשיו אתה מגלה את רצונו ית'. זה עמוק מאד – אני יכול לקיים מצווה בגלל שאני מבין אותה, מתחבר אליה. אני יכול לאהוב את ה' או לירא אותו. אבל האם זו המהות שלי? איך כתוב בסוף קהלת? –

ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כׇּל־הָאָדָֽם. (קהלת י"ב, י"ג)

המהות שלי היא שאני והבורא מצוותים בחיבור אחד. הרבי הריי"צ ממשיך וממשיל את זה במשל הבא –

ויובן במשל גשמי: איש פשוט ביותר יש לו ביטול פנימי אל החכמה ומעלת חכם, בביטול דהעדר תפיסת מקום לגמרי וכן גם בהרגש ההחכם הרי איש הפשוט אינו נכנס אצלו בגדר אנושי כלל – ואין זה דמבטלו ודוחה אותו, חס ושלום, דזהו מידה רעה – ונחשב בעיניו שאין לו קשר של יחס עמו כלל. והיה כאשר החכם יצווה לאיש הפשוט לעשות איזה דבר בשבילו, הנה בציווי זה נולד מציאותו של האיש הפשוט, הן לעצמו – שמרגיש מציאותו אשר ההוא יכול לקיים מצות החכם ולו ציווה החכם לעשות דבר, והן בעיני החכם נחשב למציאות אשר אליו ידבר ויצווה, ולבד זאת הרי ציווי זה מאחד החכם הרם ונעלה עם ההאיש הפשוט ביותר, והנמשל המובן. ומובן גם כן אשר ביחס להנ"ל, אין הבדל כלל במה יהיה הציווי, אם דבר גדול ונעלה או קטן ופשוט. (שם)

החיבור של אותו אדם קטן עם האדם הגדול היא ע"י אותו ציווי שהוא מצווה אותו. האיש הפשוט שמח כי הוא מבין שהחכם צריך אותו, ואילו החכם עושה את זה כי הוא רוצה להתקשר עם הפשוט. בהתקשרות הזו נולד אדם, כי היא הופכת אותך למבטא רצונו של הקב"ה. הקב"ה לא יכול להופיע בעולם בלעדיך. הוא נותן לך את המצוות והמהות שלך היא ההצטוותות איתו. לא כי ע"י זה אתה מזדכך.

הרבי מבאר בהמשך לדברי המהר"ל ואומר ש"לך לך " היא ההתחלה של תיאור אברהם אבינו במקרא ואומר שכיון שהוא היהודי הראשון התורה רוצה להדגיש שהמעלה הראשונה שלו איננה מתחילה במעלות שלו, לא בכך שהוא מתקרב לאלוקות ע"י עבודתו, לא ע"י מעשיו שהוא צדיק ותמים – כל זה יתואר בהמשך – אלא שמעלתו היא "ויאמר ה' אל אברם", היינו שהקב"ה מצידו מבדיל אותו ומייחד אותו. הדבקות שלו בקב"ה התחילה כאשר הוא מצטווה ע"י הקב"ה ובעצם קיום הציווי הוא נדבק בו. זה דבר כל כך עמוק.

להתחבר עם הקב"ה

בואו נדבר לרגע על פגישה של שני יהודים. האחד רחוק מתורה ומצוות, לא מכיר ואולי אפילו מתנגד, והשני – ירא שמיים. איך תהיה הדרך שלי לדבר עם יהודי רחוק כזה? בדרך כלל מתחילים לדבר על דברים גדולים. הסברה שלי אומרת שכדי שניתן יהיה לדבר איתו אחרי זמן על מצוות ולקרב אותו לקב"ה, מתחילים לדבר על יהדות באופן כללי, על אמונה, על הקב"ה, על עם ישראל, על משמעות המצוות – על הרעיון של התפילין ושל שבת וכו' ואחרי אפשר יהיה לעבור ולדבר איתו על פרטי המצוות. אבל לפעמים אני מרגיש עם התפיסה הזו קצת "לא טוב", אז כשאנחנו מסיבים יחד לשולחן שבת אני גם אומר לו שאנחנו מברכים 'המוציא', אבל בגדול מדברים על עניינים ברומו של עולם ורק בשלב בהמשך מדברים על המצוות והפרטים.

לעומת זאת באה התורה ואומרת לנו "ויאמר ה' אל אברם לך לך" – עדיין לא ידוע כלום אודות מעלותיו של אברהם. יש לו רק מעלה אחת – הוא יהודי. הוא מתחיל את עם ישראל. הייחוס שלו הוא "אעשך לגוי גדול", ואיך מקרבים אותו לקב"ה כבר בהתחלה? אומרים לו 'תעשה את ציווי ה". לא עם אקדח לרקה חלילה, אלא מסבירים לו שהמצווה הזו מקשרת אותך עם הקב"ה. בקיום המצווה שאתה מקיים נוצר צוותא, נוצר חיבור בין הבורא לנברא. העולם כולו מתעלה. דמיינו לעצמכם את משה רבנו נוחת פה לחדר ואומר לנו – 'חבר'ה, עוד לא הנחתי תפילין הבוקר. יש למישהו פה תפילין?'. בואו נחשוב – יש הרי פער עצום בין ההבנות שלי וההשגות שלי במצוות התפילין לבין ההבנות וההשגות של משה רבנו, אבל משה רבנו ייקח את התפילין שלי ויניח אותם כי אנחנו מצווים ומצוותים באותו ציוות. אנחנו עושים את אותו מעשה. בדביקות, במחשבה, ברעיון יש פער ענק אבל המפגש של יהודי עם הקב"ה הוא בציווי עצמו. ברור שאני צריך לספר ולדבר ולשכנע וללמוד ולאהוב יחד, אבל זה לא רק ענין טכני של מה אני עושה ראשון אלא זו ההבנה שהעיקר בעבודת ה' באמת היא שיהודי מתחבר עם הקב"ה בעולם המעשה, ע"י עצם קיום ציווי הבורא. זה פלא פלאות.

כאשר צוה אותו א-להים

יש פרט קטן ששמתי לב אליו והוא מדהים – בסוף הפרשה מסופר מסופר על ברית המילה. הקב"ה קורא לאברהם אבינו ואומר לו שצריך למול את כל מקנת כספו ויליד ביתו ואת עצמו כמובן. הוא מל את עצמו בן תשעים ותשע שנים ואת ישמעאל בנו –

וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת-יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כָּל-יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כָּל-מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כָּל-זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מָל אֶת-בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם בְּעֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים. (בראשית י"ז, כ"ג)

בפרשה הבאה יוולד יצחק אבינו, ושם יקיים אברהם את מצוות ה' למול אותו בן שמונת ימים –

וַיָּ֤מָל אַבְרָהָם֙ אֶת-יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ בֶּן-שְׁמֹנַ֖ת יָמִ֑ים כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים. (שם כ"א, ד')

שמנו לב? למה אצלנו בפרשה כתוב "כאשר דיבר איתו אלהים", ואילו אצל יצחק -"כאשר צוה אותו אלהים"? – זה ההבדל בין ברית עולם שהקב"ה יקים עם יצחק לבין המצווה הזו שיכולה להיות קיימת אצל כל אחד אחר בעולם, אבל זו לא אותה הברית של היהודי.

וזה מופיע בפעם הראשונה כבר בבריאה, שהקב"ה מופיע כמצווה, ואנחנו פעמים רבות מפספסים את זה. כבר אצל אדם הראשון, לפני תיאור החטא של האכילה מעץ הדעת –

וַיִּקַּ֛ח ה' אֱלֹהִ֖ים אֶת-הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן-עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ. וַיְצַו֙ ה' אֱלֹהִ֔ים עַל-הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵץ-הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל. (שם ב', ט"ו-ט"ז)

"ויצו ה' אלהים על האדם לאמר" – הוא ציווה על האדם, כלומר על כל האנושות ואילו לא היינו חוטאים שם בעץ הדעת היינו נשארים בזה. הקשר הראשון של הקב"ה עם האדם הא ציווי. אין קשר, אין יצירת זיקה, בין האלוקים לאדם לפני כן. במשל שהזכרנו קודם עם החכם והפשוט שהקשר ביניהם מתהווה בציווי של החכם לאיש הפשוט, ולא משנה מה הוא יבקש ממנו, דבר גדול או קטן, כוס מים או לבנות מגדל עצום, בעצם אומר לו שם הקב"ה – 'אני לא רק אומר לך מה אתה צריך אלא אני רציתי לומר לך שאני צריך אותך!'. אני נזכר כל פעם בשבועות האחרונים בעדויות של שורדי השבי ובין היתר סיפר שם עומר שם טוב שהוא היה מתבודד שם עם הקב"ה כל בוקר ומדבר איתו – 'כולם אומרים לקב"ה מה הם רוצים ממנו, אבל אני בשניות הראשונות של ההתבודדות שלי הייתי שואל אותו – ה', מה איתך היום? איך אתה? אתה צריך ממני משהו? מה אני יכול לעשות עבורך?'. תחשבו על זה מבחינה פסיכולוגית – כשהקב"ה מצווה ומחכה שאתה תקיים את זה, ואומר לך 'הרעיון שלי לא יכול לבוא לידי ביטוי ממשי בלי הפעולה שלך. אתה חלק אלו-ה ממעל ממש. אנחנו צוותא, אנחנו מצַווה ומצוּוה. צוותא. אנחנו אינסוף'.

ויצו ה' א-להים על האדם

גם לאהבה שלך וליראה שלך ולדבקות שלך ולרעיונות שלך ולפילוסופיה שלך – לכל זה יש סוף, אבל ל'ויצו' אין סוף. ובואו נראה מה קורה לאדם הראשון כשהוא מצווה – המצווה היתה לאכול מכל עץ הגן. זו מצוות עשה – בכל מה שתאכל, אתה מקיים מצווה. "מכל עץ הגן אכל תאכל". אכלת שוקולד? קיימת מצוה. ככה זה בגן עדן. זה קשר וחיבור גמור בין האכילה שלי, החיים שלי, לבין היותי מצווה. "ויצו ה' אלהים" – ה' הוא השם אליו אני מתקשר ואלוקים הוא הבורא. הוא בורא אותי כמו שהוא ברא את שאר הנבראים, את הדגים, אבל להם לא כתוב בשום מקום "ויאמר ה' אלוקים אל החיות". כן, הוא ברך את כל החיות בפריה ורביה אבל אין ציווי כזה כמו אל האדם –

וַיְצַו֙ ה' אֱלֹהִ֔ים עַל-הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵץ-הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל. וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ טוֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת. (שם ט"ז-י"ז)

ומה עושה הנחש? הוא הפילוסופיה המזויפת שאני חולה בה שמפחיתה את ערך הציווי והופכת אותי לעיקר, ולא מבינה שכאשר אני העיקר – אין לי קיום. בא הנחש אל האשה ואומר לה כך –

וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה ה' אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי-אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן. (שם ג', א')

שמנו לב מה הוא עשה? הוא בא אל האשה אומר לה – 'אני אגיד לך מה הקשר שלך עם אלוקים. קודם כל אלוקים לא מצווה אלא אומר'. זה נכון, בבריאת העולם לפני שנברא האדם הקב"ה אמר – "יהי אור ויהי אור", הוא אמר "יהי רקיע" והיה רקיע, אבל מאז הגיע האדם אל העולם הוא לא אמר אלא ציווה על האדם, הוא הצטוות איתו, והנחש מנסה לתקוע טריז בין האדם לקב"ה ולכן הוא אומר שהקב"ה אמר גם לאדם ולא ציווה אותו, ומה הוא אמר – "לא תאכלו מכל עץ הגן". זה שקר מוחלט! הרי לא יכול להיות שלא נאכל מכל עץ הגן. אין לנו משהו אחר שמותר לנו לאכול (החיות כידוע נאסרו לאדה"ר והותרו לאכילה רק לנח ובניו אחרי המבול), אז מה הכוונה שלך? הרי הקב"ה אמר הפוך, ואף לא אמר אלא ציווה – "מכל עץ הגן אכל תאכל"! הוא ציווה – זו הנקודה הבסיסית.

הפספוס של חוה

אבל האשה כבר נפלה ברשתו –

וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל-הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵץ-הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל. וּמִפְּרִ֣י הָעֵ֘ץ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ-הַגָּ֒ן אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּ֖ן-תְּמֻתֽוּן. (שם ב', ג')

היא לא ענתה לו שהציווי היה "מכל עץ הגן אכל תאכל" אלא רק "מפרי הגן נאכל", היא לא אמרה לו 'באכילתנו מפרי עץ הגן אנחנו נעשים מצוותים עם הקב"ה, יא חתיכת נחש כמותך שאתה לא מבין מהחיים שלך. אתה יודע מה קורה לנו כשאנחנו אוכלים גויאבות, מנגו או ליצ'י? אנחנו עושים את ציוויו של הקב"ה ומצוותים אליו', אלא היא אמרה – 'כן, אנחנו יכולים לאכול מהפירות, כמו הבהמות והחיות, כמו הנחשים', והיא ממשיכה ומפספסת – "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר א-להים לא תאכלו". היא היתה צריכה לומר "ציוה אלוקים לא תאכלו", והיא פספסה לגמרי את ענין הציווי. המילה "ציווה" לא מופיעה בתשובה שלה וברגע שהציווי נעלם מהעולם שלי ויש רק את ענין העבודה שלי בעולם, הנחש כבר השיג את הישגיו, הוא "על הסוס", והוא ממשיך להכניס את הטריז בין האשה לקב"ה –

 וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל-הָֽאִשָּׁ֑ה לֹא-מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן. כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִֽהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹֽדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע. (שם ד'-ה')

'אם תאכלו אתם תהיו בדיוק כמוהו, כלומר יש פה איזה מתח ביניכם…', ומשם זה מתגלגל ומתפתח –

וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַֽאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה-הוּא לָֽעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם-לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל. (שם ו')

כל הענין זה להיות מצווה. האם אתה מסוגל לכך? "את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". ומה כתוב שם בקהלת בפסוק הקודם? –

וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר. (קהלת י"ב, י"ב)

תיזהר בני מספריות וספרים, תיזהר מהפילוסופיות. תהיה ממוקד במצוּוֵה-מצַווֵה. 'אני', אומר שלמה, 'כל מה שנפלתי זה בגלל שלא הייתי ממוקד במצוּוֵה-מצַווֵה. הקב"ה אמר "לא ירבה לו נשים", ואני אומר – אני ארבה ולא אסור. ושם נפלתי. וכן בענין הרבות סוסים – שם נפלתי. ולכן אני קהלת הייתי מלך, בעבר, ולכן אני אומר לך תיזהר מכל מיני דברים, אבל הכי הרבה צריך להיזהר מלהפוך את העיקר ממצוּוֵה-מצַווֵה לנברא שמזדכך ע"י מצוות, ומטהר את העולם וכו' – וזה בסדר גמור וזה נכון לזכך את עצמך ואת העולם, אבל לא זה הייחוס שלנו, לא זו המהות.

וכאשר הקב"ה קורא לאדם אחרי שחטא, הוא אומר לו משפט אחד שאותו האדם לא יודע לתקן –

… הֲמִן-הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל-מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ. (בראשית שם י"א)

"אשר ציויתיך" – פספסת את עונג המצווה. גדול המצווה ממי שאינו מצווה. פספסת את עונג הצוותא, ולכן אתה מתחיל לחפש כל מיני דברים מסביב – אתה מחפש עלי תאנה, ובגדים, ומכוניות, ואתה לא יודע איפה ומה לעשות, ואיך לעשות. מעכשיו נתחיל לייצר עולם ובעוד אלפיים שנה יבוא אדם שירומם את העולם למדרגה שמעל נח, שמעל בני נח. הרי הם כבר מצווים בשבע מצוות, אבל הוא יבוא והציווי שלו יהיה הצוותא והחיבור. נגיד את זה בניסוח חריף – כל ניסיונותיו של אברהם אבינו היו לקחת את כל מה שהבנתי עד היום, את כל הקונספציה שלי, לזרוק וללכת במצוּוֵה-מצַווֵה, כשהשיא של הכל זה בעקדת יצחק. הקב"ה אומר לי עכשיו -'קח את כל האמונה שלך, את כל מה שבנית בעולם, קח את עם ישראל, הוא יצחק – והעלהו לעולה", וזה יהיה הקרבן הראשון על המזבח. זה פלא פלאות.

לזרוק את כל הקונספציות

לפני עקדת יצחק, יש שיחה מרתקת שמביא רש"י ע"פ המדרש, בין הקב"ה לאברהם –

וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת-אַבְרָהָ֑ם… (כ"ב, א')

רש"י מנסה להסביר מה זה "אחר הדברים", אחרי מה? והוא מביא מדרש –

… ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני? אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב. (שם)

ואז הקב"ה מנסה את יצחק. וקשה הרי בפסוק כתוב ש"האלהים ניסה את אברהם"?! זה מדהים – ישמעאל אומר לו 'אין הבדל ברמת הקשר שלי בציוויים לרמת הקשר שלך בציוויים. אני הלכתי לברית המילה מתוך תובנה של נער בן שלש עשרה. הייתי נער, בנו של אברהם אבינו, והלכתי לזה בשמחה. ומה איתך?'. עונה לו יצחק את התשובה של כל יהודי; חז"ל אומרים שכאשר דוד המלך היה בבית המרחץ, ערום מן המצוות הוא אמר את הפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהילים קי"ט, קס"ב), והוא התכוון לברית המילה. הוא אמר את זה לא בתוך בית המרחץ כי שם אסור לדבר בדברי תורה אלא לאחר מכן על הסיטואציה שהיה בה, ולמה הוא אמר את זה? – הוא ראה את עצמו ערום, בלי שום מצווה, בלי ציצית, בלי תפילין ואז הוא ראה את המילה ושמח – 'וואו! אני נימול!'. זה לא סתם ווארט – יצחק אומר לישמעאל 'בוא ואסביר לך מה הרעיון שיהודי נימול בגיל שמונה ימים. זה באמת מוזר שהמצווה הראשונה שיהודי עושה, וזו מצווה שעם ישראל מוסר עליה את נפשו לאורך כל ההיסטוריה, כשהוא במצב שאין לו שום תובנה, כשהוא בכלל לא מעורב או מבין, הוא לא מופיע. הרעיון הוא שלא אני הולך לזבוח את עצמי לפני הקב"ה. גם כל זרעי וזרע זרעי הולכים להבין מהי מסירות נפש. המצווה הראשונה שלנו היא היכולת להבין שאני מביא את רצונו של הקב"ה בעולם. לא כי אני מזכך את העולם או מטהר אותו. כל זה הוא נכון אבל זה משני, אלו הסברים יפים, אבל במהות – אני מל את עצמי כמו משה רבנו וכמו אברהם אבינו וכמו כל יהודי שיודע או לא יודע קרוא וכתוב, כי אני מצווה – והמצוה ושכר המצווה היא עצם הצוותא והחיבור. לא שאני מצידי מביא זיכוך והתעלות לעולם. אתה מייראני במצווה אחת, באבר אחד שעשית? אם יבוא הקב"ה ויאמר לי לזבוח את עצמי אני אעשה זאת'.

ומה זאת אומרת "זבח עצמך לפני"? הרי גם יצחק פה עכשיו בן שלשים ושבע, בעל הבנה! ואיפה אתה עם כל התפקידים שלך, ואיפה כל עם ישראל שצריך לצאת ממך? ומה תגידו לכל העולם כשישאלו על איך לקחתם את הילד שלכם למולך?, ומה תגיד לשרה? וכל השאלות שצפות ועולות ואנו חשים אותן – וזו כל הפרשה האדירה האדירה הזו של ניסיונותיו של אברהם. הרי מהם הניסיונות? כבר הזכרנו כמה וכמה פעמים שהניסיון הגדול של "לך לך מארצך וממולדתך" אינו ללכת לארץ. זה לא כל כך קשה לו. הרי הוא בן שבעים וחמש, הוא בדרך לארץ כנען כבר עם אבא שלו. הוא רוצה להגיע לשם מכל מיני סיבות ברורות והוא גם יודע שהוא יקבל שם כזו ברכה גדולה, שאם היו מברכים אותי בברכה הזו הייתי רץ לשם בלי לחשוב פעמיים. אני משוכנע שההורים שלנו שהגיעו לכאן לארץ לפני חמישים, שבעים ושמונים שנה היו להם ניסיונות יותר קשים, אז מה הניסיון של אברהם? – הניסיון הוא לבוא לאברהם אבינו, שבחרן עשה את הדבר הגדול ביותר בעולם – הוא פרסם את אלוקותו של הקב"ה בעולם – ולומר לו 'תודה רבה, עכשיו תפסיק את זה. סגור את הבאסטה ותעשה את מה שאני אגיד לך', ולשאלה – 'וכשאגיע לשם אני אמשיך להפיץ שם שם ה' בעולם כמו בחרן?', התשובה היא 'הצחקת אותי', כלשון הילדים. הולך להיות שם רעב בארץ, אתה תגיע לשכם ויהיו שם מחסומים, תגיע לקלנדיה, בית אל. על מה אתה מדבר בכלל?', והוא לא אומר – 'רבש"ע, אולי עדיף שאני אמשיך לפרסם את שמך ואת האמונה בך לעוד מיליארד אנשים פה בחרן?'. זה לא מתחיל בכלל.

יש ביטוי מדהים ויחידאי בכל התורה שמובא על אליעזר בפרשה – "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו" (שם י"ד, י"ד) ורש"י אומר שם "חניכו כתיב, זה אליעזר שחינכו למצוות". כלומר הפעם היחידה במקרא שמתואר מחנך שחינך מישהו – זה בעצם תיאור של מצוות. בן שלש עשרה מחויב במצוות ולפני כן הוא ב'גיל חינוך' – חינוך למצוות!

רמ"ח פיקודין דמלכא

ועכשיו הדבר המדהים הבא. לפני שאברהם אבינו מצטווה בברית המילה, בא אליו הקב"ה ואומר לו ששמו משתנה מאברם לאברהם, ומסביר שם רש"י באחד ההסברים שלו, שעכשיו משהוא מקבל את האות ה', אברהם, הוא זוכה לעוד חמישה איברים – שתי עיניים, שתי אזניים וראש הגויה, היינו הברית. כלומר עכשיו הוא יוכל למלוך על "ולא תתורו" וכו'. אברה"ם בגימט' זה 248 – כולנו יודעים שזה גם מנין מצוות עשה, רמ"ח מצוות, והן כנגד איבריו של האדם, רמ"ח איברים, אבל הזוה"ק אומר דבר נוסף – רמ"ח המצוות "אינון הן רמ"ח איברים דמלכא" (תיקוני זוהר תיקון ל (עד, א)). הם איבריו של המלך. וצריך להבין – האם לקב"ה יש חלילה איברים? מה הכוונה? – הכוונה פה היא אדירה. האיברים הם עושי רצונו של המוח, והמוח לא יכול לבוא לידי ביטוי בלי האיברים. אברם אלו האיברים שמביאים לידי ביטוי את המוח הזה. "רמ"ח פיקודין אינון איברים דמלכא" – לאיברים אין מהות עצמית, הם דוממים בלי המוח. הביטול שלהם אל המצווה הוא שנותן להם את כל הקיום. והדבר היחיד שנותן למוח את יכולת ההתבטאות בעולם אלו האיברים שמקיימים את רצונו. את זה אין לבני נח. רמ"ח מצוות עשה יש רק לבני ישראל, וכשבא לעולם אברהם והביא לעולם את הכח הזה שהופך את המצווה והמצווה לצוותא, לחיבור אחד, נוצרה בעולם התכלית של הבריאה. נוצרה בעולם המציאות שבשבילה הוא בכלל נברא. יסוד עבודתו הרוחנית של היהודי הוא הכח האמוני של קבלת העול הפשוטה, לזכות ולבצע ולקיים את ציווי ה' בעולם. והידיעה הזו הופכת את האדם למציאות אחרת לגמרי.

התניא מתאר באופן נפלא שכאשר יהודי מקיים מצוות הוא "נכלל באור ה' ורצונו ומיוחד בו בייחוד גמור".^[4] אני לא אומר שהאצבע שלי הדליקה את החשמל אלא אני הדלקתי חשמל. האצבע שלי מילאה פקודה. לא עלינו, כשיש איזה קצר בין המוח לאיברים קורות תגובות קשות בעולם. וכשהמוח והאיברים פועלים יחד, זו תכלית העולם.

זה מה שמצווה הקב"ה את אברהם "לך לך.. אל הארץ אשר אראך". בתורת החסידות מוסבר כל כך יפה – "מארצך" – מרצונך. לך לך מרצונותיו. "וממולדתך" – מולדת היא המידות וההרגלים. תבנית נוף מולדתך. "ומבית אביך" – אבא בתורה הפנימית זה כינוי לחכמה, לך מהמוחין. כלומר לך לך מהמציאות שאתה הנקודה – "אל הארץ אשר אראך". אין מי שהגיע לזה שארצו, מולדתו ובית אביו במובן הרוחני הזה היו הכי קרובים לרצון האלוקי כמו אברהם אבינו בגיל שבעים וחמש, ובכל זאת הוא מצווה – 'שים את כל זה בצד עכשיו. כי מעכשיו התפקיד שלך הוא ללכת כי אני ציויתי'. ומה כתוב בפסוק הבא? לא שמים אליו לב בדר"כ אבל זה מרגש מאד –

וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ ה'… (שם י"ב, ד')

אברהם לא הלך לארץ ישראל ואז ראה את התכלית, הוא גם לא הלך מפני שהוא כבר למד בפרשת נח שארץ כנען שייכת לבני שם והוא צריך לכבוש את הארץ וכו' – הוא הלך כמו שילד בן שלש עשרה מניח תפילין, כמו שילדה יהודיה מדליקה נר של שבת. הוא הלך כי הוא הבין ש-"כאשר ציוה אותו א-להים". זה פלא פלאות. "אל הארץ אשר אראך", כאילו כתוב – 'לך לך מהארץ, מהרצון שלך אל הרצון שלי'. איך עושים את זה? – נהיים איברים שממלאים את התפקיד. ואז -"אעשך לגוי גדול ואברכך.. ואברכה מברכיך". הרמב"ן שואל – יהודי בסך הכל קיים מצווה, אז על זה הוא מקבל כל כך הרבה ברכות גדולות כאלה?! יותר מובן היה אם הציווי היה 'אם תביא לי מיליארד מאמינים בחרן, על זה אעשך לגוי גדול', אבל על זה?! – זה מדהים. אם תצליח ללכת מארצך אל ארצי, אם תצליח ללכת מרצונותיך אל רצוני – אז אתה תהיה אינסוף, כי אתה תהיה לגוי גדול, אתה תהפוך למצווה, אחרת תוכל לכתוב המון ספרים, אבל "יותר מהמה בני היזהר מעשות ספרים הרבה אין קץ – סוף דבר את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור". אתה יודע מה יקרה לך אז? – אז "ואברכך מברכך ומקללך אאור". אז "ונברכו בך כל משפחות האדמה" כי בעצם מה שהן צריכות משפחות האדמה הוא החיבור לאלוקות. ומה הייחוס שלך בחיבור לאלקות? תרי"ג מצוות. שכל אבר ואבר בך כאילו מבטא את איבריו של הקב"ה.

"לך לך מארץ אל הארץ אשר" אני "אראך". אני משער שאם היו שואלים את אברהם אבינו בגיל שבעים וחמש פחות יום, ערב יום ההולדת שלו – 'תן לנו הסבר קצת על ארץ ישראל, דבר איתנו קצת על ארץ כנען', מן הסתם היו כמה שיעורים טובים לתת על זה, אבל אז אמר לו הקב"ה – שים הכל בצד, ועכשיו תעשה את זה רק כי זו הארץ שלי. "אל הארץ אשר אראך".

כח החיבור

עד מתי יכול יהודי להיות מצווה? האם גם כאשר אברהם בן מאה שלשים ושבע נמצא במדרגה העליונה הזו שלו, אחרי כל הניסיונות שהוא עובר, הוא עדיין צריך לעמוד בניסיון הזה של להניח את כל הקונספציות, את כל התפיסות, את כל עבודת ה' שלי והכוחות שלי ולהבין שלמעלה למעלה מכל זה נמצא כח הצוותא, החיבור. זה דבר מופלא.

פרשת לך לך היא המפגש עם רמ"ח המצוות שבא לתקן אברהם וזרעו את מה שהתחיל העולם ב-"ויצוו ה' אלהים את האדם" ואת מה שהתפספס מאז בוא הנחש ומאז בוא "עשות ספרים הרבה אין קץ".

אני מרגיש את זה מבפנים – כשחווה עמדה שם ואמרה "ונחמד העץ להשכיל", זה היה הספר הראשון שנכתב בעולם. ספר "הפלסף" הראשון על איך אנחנו מחוברים לקב"ה ועל מי אמר מה ואיך ומתי איפה וכו'. וכשבא אברהם לעולם והפך מאברם לאברהם וכשהגיע יצחק לעולם ונימול "כאשר ציווה אותו א-להים" והפך את מילתו ל-"אם יאמר לי זבח עצמך לפני אני עושה", הוא בעצם אמר 'זה לא אני, זה כל יהודי, זה הקשר האמיתי והעמוק של כל יהודי עם הקב"ה ואי אפשר להתנתק מזה', כשזה הופיע בעולם נוצר עולם חדש.

כן יכנס לתורה, חופה ומעשים טובים

ונסיים את הלימוד במשפט מפורסם. בברית מילה נוהגים לומר –

כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. (נוסח ברית מילה)

בשם הגדולים הסבירו – מה ענין המשפט הזה בברית דווקא? למה לא אומרים על כל מצווה שיהודי עושה – "כשם שקיים מצווה זו כן יזכה למצווה אחרת. כשם שהתפלל מנחה – כן יזכה להתפלל ערבית"? ומבארים – זו המצווה היחידה והאחרונה שהוא עשה בלי לשאול שום שאלה. זו המצווה הראשונה האחרונה שהוא עשה בכזו תמימות בכזו "הבנה" מוחלטת, שאני מצווה, שאני איברין דמלכא, אני הברית. כשם שאם תלך באותה תמימות לחופה – כל החיים שלך ייראו אחרת. ונדייק – גם לא כתוב "כך יקיים עוד מצוות" אלא "כן יכנס לתורה" – לסברה, להגיון. כלומר מעכשיו תפעיל את כל השכל שלך ואת כל מה שהקב"ה נתן לך, עם כל הספרים שבעולם, אבל תבוא מהמקום של המצווה והמצווה. אנחנו יודעים שהארץ חרבה על שלא ברכו בתורה תחילה – הבינו סברות, אמרו חידושים, אבל הכל היה האני שלי, האגו, ולא אמרו "ברוך אתה ה' אשר בחר בנו מכל העמים" – כי הוא בחר והוא נתן והוא נותן התורה, ורק אחרי זה אני יכול לומר כמה סברות שאני רוצה. ועל זה, כמו אצל חוה, אבדה הארץ.

כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה חופה ומעשים טובים ונזכה אנחנו בעז"ה לקיים את כל התורה והמצוות באהבה ובשמחה ונגיע כבר לגאולה השלמה בב"א.

1. הברית נערכה חמש שנים קודם הציווי "לך לך", כשהיה אברהם בן שבעים, עי' רש"י על שמות י"ב, מ' ד"ה שלשים שנה וארבע מאות שנה, ואכמ"ל. ↑

2. הרמב"ם בתחילת הל' עבודה זרה מתאר איך הגיע אברהם עם רבבות מאמיניו לארץ כנען ועושה מהפכה בעולם האלילי של אז. ↑

3. הקמת בתי דין, איסור לקלל את ה', גזל, שפיכות דמים, עבודה זרה, גילוי עריות ואבר מן החי. ↑

4. "אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית שהיא החיונית המלובשת בגופו ממש צריך לקיים מצוות מעשיות הנעשות על ידי הגוף ממש שאז כוח הגוף ממש שבעשייה זו נכלל באור השם ורצונו ומיוחד בו בייחוד גמור…" (תניא ל"ה) ↑

.השיעור מתמקד בפרשת לך לך ומשמעותה המהותית לבחירת עם ישראל. הרב דן בשאלה מדוע התורה אינה מתארת את צדקותו של אברהם אבינו לפני הציווי "לך לך", ומציג את תשובת המהר"ל מפראג והרבי מליובאוויטש, המדגישים כי בחירתו של אברהם היא בחירה כללית באומה ולא בחירה פרטית המבוססת על מעשיו. השיעור מסביר כי מהות עבודת השם של עם ישראל שונה ממצוות בני נח, כיוון שהיא מבוססת על הצטוות עם הבורא דרך קיום הציווי, המכונה "ציווי" (במלעיל), ולא רק על זיכוך או הכרה שכלית. הרב מקשר הבנה זו גם לסיפור אדם הראשון בגן עדן ולמצוות ברית המילה, תוך שימוש במדרשים ובמושגים תורניים כגון רמ"ח מצוות עשה.

עצבות מוחקת את העולם

פרשת בראשית הסתיימה בפסוק מוזר שבו הקב"ה נהיה כביכול עצוב –

וַיַּ֣רְא ה' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל-יֵ֨צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל-הַיּֽוֹם. וַיִּנָּ֣חֶם ה' כִּֽי-עָשָׂ֥ה אֶת-הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל-לִבּֽוֹ. וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶמְחֶ֨ה אֶת-הָֽאָדָ֤ם אֲשֶׁר-בָּרָ֨אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה… (בראשית ו', ה'-ז')

רש"י מאריך עם משלים ומביא שני פירושים כדי לסבר את אוזננו מה הפשט שהקב"ה נהיה עצוב, ע"ש. החוזה מלובלין זיע"א מביא ביאור מופלא – לא מדובר כלל בקב"ה. האדם הוא זה שהתעצב אל לבו וכשיש עצבות אז השכינה מסתלקת, כי העצבות סותמת את הלב. הקב"ה ניחם על כך שאחרי שהוא עשה את האדם בארץ, האדם הגיע למצב קשה של עצבות שמחקה ממנו את החיות שבו, אין שמחה, אין חיות אלוקית, ולכן העצבות עצמה מוחקת את האדם מהחיות שבו. כך שמעתי מהרבי מספינקא שליט"א בשם החוזה מלובלין זיע"א. ר' אשר פריינד זצ"ל היה אומר שכאשר האדם בוכה מתוך לבו אז הקב"ה נמצא איתו אמנם כאשר הוא נכנס לעצבות – הוא נשאר לבד. זה כל כך עמוק. יש דמעות של אמונה, והן חיים, ולעומת זאת יש דמעות של ייאוש, והתוצאה של זה היא שהייאוש מוחק את האדם מהחיות שבו.

חלון אחד לכל התיבה?

לתוך המציאות הזו מגיעים בפרשתנו נח ואנחנו, ומתוך המציאות הזו צריך להוציא את האדם, אבל איך עושים את זה? הוא מנסה לדבר עם העולם ואף אחד לא שם על לבו, והייאוש מזה יכול להיות קשה ועמוק חלילה. מהי הפעולה שנח צריך לעשות?

כאשר הקב"ה מצווה את נח על בניית התיבה, הוא אומר לו בין היתר –

צֹ֣הַר תַּֽעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל-אַמָּה֙ תְּכַלֶּ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ. (שם ט"ז)

רש"י דן במקום, בסגנון מעניין, מה היה אותו צהר ומביא שני פירושים –

צהר. יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם. (ב"ר לא, יא)

כידוע כאשר רש"י מביא שני פירושים זה בגלל שיש קושי מסויים בכל אחד מהם, אבל כאן כל העניין קשה; אם הכוונה לחלון כבפירוש הראשון, הרי שתפקידו הוא להכניס אור לתוך התיבה מבחוץ, אמנם כאן – על איזה אור מדובר? הרי במשך שנת המבול לא שימשו המזלות, לא היה יום ולילה, ולכל הפחות בארבעים הימים של המבול עצמו, ומה יעזור כאן חלון?! שנית – אמרנו בפסוקים הקודמים שהתיבה בנויה שלש קומות, מדורים מדורים, ואם כן, איך חלון אחד בקומה השלישית יכול להאיר את הקומות התחתונות? ואין לומר שמדובר בחלון ארוך לכל גובהה של התיבה מפני שמפורש גודלו – "ואל אמה תכלנה מלמעלה".

גם לפי הפירוש השני של רש"י, אבן טובה, יהיה קשה – האם אבן אחת, מאירה ככל שתהיה, יכולה להאיר תיבה עצומה כל כך? האם היו הולכים איתה ממדור למדור, מחיה לחיה ומאירים לה?!

כמדומני שכאשר מעמיקים מגלים כאן דבר מופלא שבעומקו הוא סיפור הבריאה, הוא עבודת האדם בעולם.

תאורה לא פונקציונלית

בשיחה נהדרת של הרבי מליובאוויטש זיע"א הוא מגיע לרעיון עמוק – ודאי שהיו בתיבה חפצים ודברים פונקציונליים שנח גם עשה מבלי שהקב"ה ציווה אותו עליהם באופן ספציפי. לדוגמא – כתוב שכאשר נח יצא מהתיבה הוא הסיר את מכסה התיבה (שם ח', י"ג), אבל לפני כן לא מופיע אליו שום ציווי לעשות מכסה ואף לא כתוב שנח בנה אחד כזה. אבל ברור שצריך לעשות מכסה. כך, ברור גם לגמרי שאם נכנסים לתוך תיבה, לתקופה ארוכה, עם כל החיות והבהמות, והולך להיות מבול בחוץ, שנח הכין כמות נכבדה של מנורות ונרות שיאירו בתוך התיבה. כפי שבבריאה, כולנו זוכרים שביום הראשון הקב"ה ברא את האור וביום השני את הרקיע, ואילו המאורות נבראו ביום הרביעי ותפקידם הוא להאיר לנו פונקציונלית את העולם, את החיים, כדי שנדע מתי יום ומתי לילה וכו', אבל ביום הראשון נברא האור הראשון שנגנז, והוא תכלית הבריאה.

הקב"ה לא היה צריך לצוות על נח להכין מבחינה פונקציונלית נרות לתיבה, כי ברור שזה דבר נצרך במקום כזה חשוך. אין בזה חידוש. מה שהקב"ה ציווה על נח היה לקיים את תכלית עבודת האדם בעולם. ותכלית התורה, המצוות וכל החיים שלנו היא לעשות צהר. בחסידות מסבירים שהמילה "תיבה" משמעותה גם אות, אותיות התורה והתפילה. אפשר ללמוד המון תיבות ומילים מבלי להאיר אותם באור.

מה שיפה באור הוא שהוא איננו משנה דבר במציאות אבל הוא משנה את כל המציאות. גם בחושך וגם באור יש בחדר, במציאות, את אותם דברים – כסאות, שולחנות, אנשים וכלים. הכל קיים, רק שאי אפשר לראות אותם ואי אפשר ליהנות מהם. להיפך – אפשר חלילה להיתקל בהם, ליפול מהם בגללם, מאותם רהיטים נפלאים כשאין אור שמאיר את התיבה.

"צהר תעשה לתיבה" בעבודה הפנימית הוא שאתה צריך להכניס ולגלות את האור האלוקי בעולם. זו עבודת האדם שייעד והשאיר לו הבורא. "יהי אור".

שני שלבים בהארת התיבה

וישנם שני אופנים, שני שלבים בעומק, להאיר את התיבה, את המציאות, את החיים;

האופן הראשון הוא להסיר את ההסתר של הטבע שמכסה על האור האלוקי. קוראים לזה "חלון". כשהקב"ה ברא את העולם, הוא ברא ביום הראשון את האור. האור הזה מעולם לא שימש מבחינה פונקציונלית לשום דבר –

וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת-הָא֖וֹר כִּי-ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ. (שם א', ד')

ורש"י שם אומר –

ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים (בכ"י ליתנהו) לעתיד לבא…

אין הפירוש שיום יבוא ונגלה את האור הזה. אולי זה גם נכון, אבל הפירוש הוא שאותו אור פנימי קיים וגנוז בכל אחד ואחד ועלינו להופיע אותו. בספר "היום יום" מופיע –

הצמח צדק סיפר: הבעל שם טוב מאד חיבב אור, ואמר: 'אור' בגימטריא 'רז'. מי שיודע את הסוד שבכל דבר, מסוגל להאיר. (היום יום, ו' אלול)

כדי להגיע לכך יש שני שלבים. בטבע כפי שהוא יש המון אור, ואפשר לראות את זה בהשגחה פרטית, במציאות אלוקית. אפשר גם להתעלם מזה ולטעון שהכל טכני והכל סטטיסטי. עבודת האדם היא לייצר חלון באותו הסתר של הטבע.

ביום השני ברא הקב"ה את ההבדלה, את הרקיע. ההבדלה היא הדרך שלי לפגוש את העולם. הפתגם העממי אומר שבשביל טנגו צריך שניים, ואכן כל דבר כדי שנבחין בו צריך שהוא יופיע על רקע מסוים, על רקיע מסוים. במעמד הר סיני הקב"ה קרע לנו את הרקיעים, "וכשם שקרע את הרקיעים התחתונים כך הוא קרע את הרקיעים העליונים וראו שהוא יחידי בעולמו", אבל זו היתה ראיה מיוחדת, רגעית, שאי אפשר לעמוד בה, שלא יכולה להתקיים, ואז פרחה נשמתנו והיה צריך להחיות אותנו בטל של תחיה. באופן דומה היה ביום הראשון לבריאה – אותו אור לא יכול היה להתקיים. העולם חייב הבדלות, חייב מחיצות, שכן כך יכולה להיות השתקפות השמש בעננים ולהיווצר הקשת בענן. אמנם המחיצות הללו יכולות גם לגרום ללא מעט ייאוש ועצבות, "ויתעצב אל לבו".

בשירת האזינו כתוב – … אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא…" (דברים ל"ב, ל"ט). הפירוש הפשוט הוא 'אני הרגתי ואני ארפא', אך חז"ל מבארים לא יאומן – 'אחרי שבראתי את האור, את האחדות האלוקית, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" – שהקב"ה היה אחד בעולמו, אחרי זה עשיתי את המחיצות, "מחצתי", אני עשיתי את ההבדלה, "ואני ארפא" – צריך להרפות כדי להופיע את האור מן המחיצות הללו'.

הבעל שם טוב מאד אהב אור, כי כשיודעים את הסוד של כל דבר אפשר להאיר את כל העולם. השלב הראשון הוא ליצור חלון, שאותו עושים בהסתר של הטבע, הוא מאיר בעולם אור שלמעלה מן הטבע. תרגום למעלה – יש ביטוי ידוע אצל בעל התניא זיע"א, ולפיו בעלי העסקים, אלו שיוצאים לעבוד, יכולים לראות השגחה פרטית בענייני העולם הרבה יותר מאלו שנמצאים כל ימיהם בארבע אמות של תורה ותפילה. והדבר הזה כל כך נכון. אדמו"ר הזקן אהב ואף דרש שבשבתות ייגשו להתפלל לפני העמוד דווקא בעלי העסקים, כי הם חיים אלוקות, הם רואים את ההשגחה הפרטית בעיניהם ממש. אבל בשביל זה צריך לעשות חלון. אי אפשר להיות תקוע רק ברקיע, אתה חייב לעשות חלון. יום יבוא והקב"ה בעצמו יקרע לנו את הרקיעים אבל בינתיים זו העבודה שלנו לעשות לזה חלון.

להבדיל כדי לבנות

השלב השני, אחרי החלון, הוא השלב "ויש אומרים אבן טובה המאירה להם". "יש אומרים" אלו מי שכבר עשו את החלון, והם מבינים שלא רק שעלינו להסיר את ההסתר, החלון בא להסתיר את לבושי הטבע, אלא שמי שנמצא במדרגה הזו יכול וצריך להפך את הטבע, ואז ההסתר עצמו הופך להיות אור וגילוי. האבן הופכת לאבן טובה שמאירה. כמה זה מדהים!

נח צווה 'למד את בניך, את אשתך, את נשי בניך איתך ומהם את העולם כולו לעשות חלון במחיצה הזו, בהסתר של הטבע, להאיר בעולם אור אלוקי, אור שלמעלה מהטבע, ולהתבונן בו, ואז תוכלו להפוך את המציאות עצמה, את האבן, העולם יתהפך, ממחיצות להבנה של "מחצתי ואני ארפא", אני אגלה איך המחיצות עצמן, מה שנראה לנו הכי חשוך, הכי רע ורחוק, לאבן טובה ומאירה להם'.

בואו נחזור רגע לבריאת העולם, לימים הראשונים. העולם בעצם נחלק לשניים; רובנו, רוב זמננו, אנחנו אנשי היום השני, היום שבוא לא נאמר בו "כי טוב". זה היום שבו נעשתה ההבדלה ורק ההבדלה ולכן אין "כי טוב". הקב"ה הפריד בין המים התחתוניים למים העליוניים, על אף שהוא היה יכול להשלים את המלאכה כבר באותו יום אבל הוא העדיף להשאיר את הסיום ליום השלישי כדי ללמד אותנו שיש ענין גדול בהבדלה. כבר הזכרנו לא פעם שהקידוש גם הוא נחלק לשני חלקים. החלק הראשון הוא הקידוש של ליל שבת שתפקידו להכניס את השבת לתוך החיים, לתוך העולם, ואילו החלק השני הוא ההבדלה שתפקידה הוא להתחיל את מלאכת ההבדלה דווקא מתוך בריאת היום הראשון, מתוך האור.

בעצם כל עבודתנו בטבע היא ההבדלות; פעמים רבות אנחנו מגדירים את עצמנו בהשוואה לאחרים, בשונה מאחרים. אני פועל בעולם על ידי הבדלות – גם בניה או הרכבה מתחילה בהבדלות. כדי לבנות שולחן אני צריך לקחת עץ ולנסר אותו, למדוד אותו, להבדיל בו את החלק הרצוי מהעודף וכיו"ב. העולם הוא פאזל – אני שובר ובונה, מבדיל ומרכיב. זה מייצר את העולם אך מעלים על העולם כי תוכנו הפנימי של העולם הוא "יהי אור". האם אני יכול בתוך כל הרקיעים הללו לראות אור?

המאבק על יפת

נחזור לכל זה אבל בואו נקפוץ לסיפור אחד מהפרשה, שאני חושב שהוא חשוב לנו, לכולנו. כולנו זוכרים איך חם רואה את ערוות אביו שהשתכר –

וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי-אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ. וַיִּקַּ֩ח שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת-הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֨ימוּ֙ עַל-שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ. (בראשית ט', כ"ב-כ"ג)

שם, זה שמוצא את השם ואת האור שבכל דבר, לא פועל לבד אלא מטפיל ומחבר אליו את יפת אחיו שהולך איתו. השאלה של החיים היא לאן יפנה יפת – האם יפת יילך עם שם או חלילה עם חם? שם הוא הבן הקטן של נח ויפת הוא הגדול. רש"י מוכיח את זה מהמקרא, ואומר ששם מופיע ראשון כי הוא הצדיק והחשוב. השאלה העולה היא למה להשאיר את חם שני ולא לכתוב אותו אחרון? ההסבר הטכני הוא כי הוא באמת היה הבן השני, אז למה לשנות? אבל אם הולכים לפי צדקות הרי שיפת עדיף על חם ואם כן היה צריך לכתוב אותו שני. וההסבר הוא פשוט – יש שני כוחות בעולם, כמו ימין ושמאל, חסד וגבורה. יש את הכח של שם, כח של אור, ומנגד יש כח אדיר של שריפה, אוּר, של חם. של לראות את הערווה, כח סירוס. ויש כח ביניים שהוא הגדול, לא רק בשנים אלא הוא הרחב ביותר בגלובוס – אמריקה-אירופה, יפת. הוא תופס הכי הרבה שטח בגלובוס. אבל מבחינה מהותית הוא השלישי כי או שהוא יילך ויגרר אחרי חם, ואנחנו מכירים את התופעה הזו של החיבור של חם ויפה, של אירופה שנגררת אחרי החמיות, או שהוא יילך יחד עם שם, ואנחנו מכירים גם את התופעה של יפת שמחפש את שם, את השם. זה המתח התמידי שיש בעולם. שם, חם ויפת.

אז הם הולכים אחורנית כדי לא לראות את ערוות אביהם, אבל למה כתוב את זה פעם שניה? הרי אם כבר כתוב "וילכו אחרונית" הרי שטכנית הם לא יכלו לראות את ערוות אביהם ואם כן למה כתוב שוב "וערוות אביהם לא ראו"? מסביר את זה הרבי באופן מדהים; הבעל שם טוב הק' אומר שכאשר אדם רואה דבר רע בחברו זו הוכחה שגם אצלו זה קיים ובהשגחה הוא צריך לתקן את זה. בשמיעה ראשונה זה נראה מוזר – למה לא יכול להיות שהוא פשוט נתקל בתופעה מכוערת כדי שהוא יוכיח את החוטא, אפילו מאהבה? והתשובה היא שאם המצב האישי שלך היה טוב, הרי שהדבר היחיד שתשומת הלב שלך היתה נתונה לו היה להבין מה המשמעות המעשית של מה אני רואה? איך אני מתקן אותו? איך אני מגלה את האור? איך אני מהפך את זה. עצם זה שתשומת הלב שלך נתונה במצב העובדתי של הרע, בלשון הרע, במציאות הרעה, מגלה שאתה עצמך נמצא במצב טעון תיקון מאד. זה מגלה על הרע שבך. דוגרי, אח שלי, כמה תופס לראות את הרע וכמה אתה מצליח, כשאתה רואה את הרע, לחזור את היום הראשון ולדעת שהתפקיד שלך הוא לראות את האור.

לא אראה רע כי אתה עמדי

אומר הרבי – "שם ויפת, לא רק שהם לא ראו את ערוות אביהם במובן הגשמי, זה כבר כתוב בפסוק בהתחלה שפניהם אחורנית, אלא שגם מבחינה רוחנית הם לא ראו ולא הרגישו שיש באביהם ערווה, חיסרון.^[1] ההרגשה של שם ויפת התרכזה כולה ב-'מה אני צריך לעשות? אבא נמצא במצב מסוים והתפקיד שלי הוא להביא לו מהר שמלה'. וכנען הגיע לאן שהגיע בגלל ש-"וירא חם". הכל תלוי במה אתה רואה. אנחנו חיים ברקיע, ביום השני. אבא שרוי במצב הזה ולנו יש מיד פרשנות ופרשנות לפרשנות וכו'. ולשון הרע הורגת את כולם, אומרים חז"ל – את האומרו, ואת המספרו ואת המקבלו. וזה מה שקורה לחם אבי כנען – הוא מיד הולך ואומר לשני אחיו בחוץ. וכאשר נח מקיץ מיינו הוא אומר שאם כנען לא יהיה עבד עבדים לתפיסה השמית – העולם יהיה כולו מנהרות טרור. כולו יהיה חיפוש של רע. ואם שם לא ייקח איתו את יפת, כמו שמדויק בפסוק "ויקח שם ויפת את השמלה" (בלשון יחיד, ולא "ויקחו" בלשון רבים), הרי שיפת יגרר אחרי חם. הם פשוט לא ראו את ערוות אביהם, את החיסרון שעליו דיבר חם. רוחנית הם לא ראו את זה. הם לא עסקו בזה, אלא רק בשאלה – מה אני מתקן? מה אני עושה? בשביל מה נבראתי ונולדתי? מה התפקיד שלי בעולם?

לכל איש יש שם וחם ויפת

"צהר תעשה לתיבה". שלשה בנים נכנסו לתיבה ושלשה היו צדיקים בכניסתם אליה, כי התיבה קלטה רק את מי שענה לקריטריונים של איש ואשתו ולא נפל באותם דברים של גילוי עריות שהביאו למבול, כלומר גם חם באותה שעה היה כשר, עד גיל מאה! אז מאיפה באה הנפילה הזו שלו? – כי הכח של חם, הכח של 'לא לראות את האור' פעמים והוא כל כך מתגבר וישנה רק דרך אחת להינצל מזה – דרכו של שם. ששם ייקח איתו את יפת. ואם אנחנו רציניים, בואו נפסיק לחשוב על שלשה אנשים-אחים חיצוניים שחיו לפני כך וכך שנים וניקח את זה פנימה אלינו. בואו נעלה קצת – אלו שלשה חלקים שיש בכל אחד מאיתנו – יש בי שם ויש בי חם, ויפת גם הוא בתוכי ואף תופס את רוב הקישקעס שלנו, והשאלה היא האם שם ייקח את יפת, שם שלא רואה את ערוות אביו, שם שיכול להאיר את האור, או חלילה חם ייקח את יפת. זו השאלה הגלובלית של כל העולם היום וזו אף השאלה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו היום- איך אני קורא את המציאות? איך אני קורא ילדים וילדות, אחיות ואחיות, שרק לפני זמן לא ארוך, שנה-שנתיים או כל יום, כל כך היה לי קל להגדיר אותם בצבעים מוחלטים, ברע וטוב, בחושך ואור.

"צהר תעשה לתיבה". ואולי התיבה היא גם כל מילה שיוצאת ממך, אח יקר? צהר תעשה לתיבה ותבדוק. "מילה" בעברית היא גם 'ברית המילה', ובה יש שני שלבים – חלון ואבן טובה. שלב ראשון של המילה הוא הורדת הערלה והקליפה, עשיית החלון והורדת המחיצה, והשלב השני הוא הפריעה, להפך גם את האבן שתהיה טובה ותאיר. האם לתיבה שלך, למילה שיוצאת ממך, אתה יכול לעשות צהר? כל כך נפלא שרש"י לא ציטט כאן שני פירושים, שני אמוראים, אלא אמר "יש אומרים ויש אומרים" – שני שלבים. ראשית צריך לברר איך עושים חלון, איך אני מצליח לראות את ההשגחה, את האור שבך, ולאחר מכן – איך אני מצליח להפוך את מה שמעולם לא האמנת אתה, האמנתי אני או האמנו שנינו, שאפשר להפך, לאבן שהיא עצמה תהיה טובה ומאירה?

הייאוש היה הקדמה לפרשת נח והמבול. האדם שהתעצב אל לבו, והעצבות המייאשת הזו מחתה את כל החיות וכדי להחזירה לעולם צריך לבנות תיבה שאולי עוד לא היתה, מילים אחרות, אותיות אחרות, ולתיבה הזו צריך לדעת ולעשות צהר.

יתגבר כארי לעבודת בוראו

זוכרים את התורה המפורסמת של רבי נתן מנמירוב זיע"א על השורה הראשונה של השולחן ערוך? –

יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר. (שו"ע, או"ח, א', א')

מסביר את זה רבי נתן בעומק נפלא שאין זו רק הדרכה לאופן הקימה בבוקר, "לעורר את השחר" אינו סתם ביטוי ספרותי יפה, אלא זו כותרת לכל אורחות החיים, כותרת לכניסה לתיבה של התורה והתפילה. השולחן ערוך הוא התיבה והכניסה אליו היא "צהר תעשה". בלילה אדם חולם, הוא ללא מחיצות, בחלום שיכול שיהיה בו מבול, בחלום אין שכל היגיון מסודרים, אך כשהוא קם בבוקר הוא כבר בביקורת, הוא מבקר ומבחין (distinguish). בבוקר צריך לעמוד ולהעמיד את המחיצות ולחיות נכון – "לעמוד בבוקר לעבודת בוראו". "עבודת בוראו" לא במובן של סדר היום, קימה, נטילת ידיים, תפילת שחרית וכו', אלא במובן של העבודה המיוחדת של הבורא – הבורא ברא את העולם ומהיום השני הוא הבדיל וברא, הבדיל וברא, ועל כל בריאה כתוב "ויעש א-להים", "ויברא" וכו', ואילו כל ברואי העולם יבואו וינסו לברוא יש מאין לא רקיע אלא יתוש הם לא יצליחו, אמנם יש רק דבר אחד בבריאה שלא כתוב לגביו לשון בריאה או עשיה – האור. "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור" – אין "ויעש", אין "ויברא", וזו העבודה שנתן לנו הבורא לעשות פה בעולם, וזה המושג "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו" – לעשות את העבודה שבה ועל ידה הוא יהיה חלק מבוראו, 'חלק אלו-ה ממעל ממש', בתוך כל הרקיעים, ההבדלות והמחציות, בתוך כל החושך. זו העבודה שבו הוא יהיה בורא ולא נברא, ומהי העבודה הזו – "שיהא הוא מעורר השחר". בתוך השחור של הלילה, בשיא השחור של לפנות הבוקר, יש נקודת שחר ולה אתה צריך לעשות חלון ולהפוך אותה עצמה לאבן טובה ומאירה.

"שיהא הוא מעורר השחר" זו הכותרת לכל עבודת ה' בעולם, עבודת האדם בעולם. 'אחרי החגים' מתחיל וההארות מעתה מתרחשות מלמטה, העבודה מופיעה בלי פלאשים חיצוניים, וכל זה הוא בפרשה שלנו. פרשת בראשית נקראת תמיד עדיין בחודש תשרי, ופרשת נח היא זו תמיד פותחת את חודש מרחשוון, איך הוא מתמתק ומתהפך, איך האדם ממלא את תפקידו בעולמו, שכל תפקידו שהיה להתפלל על הגשמים (עי' רש"י על בראשית ב', ה'), היינו לדאוג ש"אד יעלה מן הארץ" ושיהיה מצב שההבדלות לא ייצרו קיר של ברזל אלא שהעננים ייצרו גשם והוא יתפלל עליו מלמטה. צהר תעשה לתיבה. שנזכה לחיות ביום השני ולהיות אנשי היום האחד.

1. כמו "ערוות הארץ באתם לראות" (בראשית מ"ב, י"ב) שאומר יוסף לאחיו כאשר הם יורדים למצרים ופוגשים אותו לראשונה. ↑