נטילת הציפורניים

היום, כ"ה באלול הוא יום בריאת העולם, והיום בעז"ה בשיעורנו נתחיל בהכנות לקראת בריאת האדם ביום ראש השנה. נפתח באמירה חסידית של הרבי הריי"צ מליובאוויטש זיע"א, מתוך הספר היום יום, ולמרות שזה לא נראה קשור בדווקא לראש השנה אלא באופן כללי לגבי תוכחה –

תורת החסידות דורשת, כי תחילה להוכחה, צריכים להסיר את הצפרנים, לא לדקור, כי [הקליפות הטמאות] בטופרהא אחידן [=בצפרנים נאחזות], כל דקירה היא קליפה וסטרא אחרא; ואחר נטילת הצפרנים צריך להיות הנטילת ידים, כמבואר ענינה בדא"ח – המשכת המוחין למדות. (היום יום, כ"ב אלול)

בציפרניים יש את החלק שמחובר בגוף ויש את החלק העודף אותו אנחנו גוזזים. החלק שמחובר לגוף מגן עליו ונקרא מגן הקדושה ואילו בחלק החיצוני נאחזות הקליפות. הרבי הריי"צ מדבר שם באותה שיחה על כך שחסידים נוהגים להתוועד ולומר לחיים יחד וכאשר המחיצות נופלות יכולה לצאת תוכחה מסוימת זה כלפי זה שאם היא באה מצד הקדושה זה נפלא אך צריך להיזהר שלא תהיה שם חלילה פגיעה ולו הקטנה ביותר שתדקור את הזולת ובמקום לתקן היא מקלקלת.

נטילת הידיים שאחרי הסרת הציפורניים מסמלת את המשכת המוחין למידות. הידיים הן המידות כמופיע בתיקוני זוהר, וכאשר הן ניטלות, מורמות, אנו מרימים את המידות אל המוח, ושם אני מעביר את הדברים דרך פילטר של רוגע, של המוח והשורש באופן אמיתי, עמוק וטוב.

השלמת חומות ירושלים

בהמשך הדברים נחזור גם ללימוד הזה וכעת נעבור לענייני ראש השנה. באירוע היסטורי מדהים שהתרחש בר"ה נאמר נאום התוכחה הגדול ביותר. אנחנו יודעים שכ"ה באלול הוא יום בריאת העולם כפי שפתחנו, בו נברא האור, והוא גם יום ההילולא של רבי אלעזר, בנו של רשב"י, אבל ביום זה התרחש דבר נוסף בתקופת שיבת ציון; בספר נחמיה מתוארת עליית עזרא ונחמיה אחרי ניסיון ממושך להניא את העם ישראל מלעלות חזרה לארץ, ושמונים ושמונה שנים אחרי חורבן בית ראשון, משלים נחמיה את בנין חומות ירושלים ביום כ"ה באלול –

וַתִּשְׁלַם֙ הַֽחוֹמָ֔ה בְּעֶשְׂרִ֥ים וַחֲמִשָּׁ֖ה לֶאֱל֑וּל לַחֲמִשִּׁ֥ים וּשְׁנַ֖יִם יֽוֹם. (נחמיה ו', ט"ז)

ההשלכה המדינית של המאורע הזה מתוארת מיד לאחר מכן-

וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר שָֽׁמְעוּ֙ כָּל-א֣וֹיְבֵ֔ינוּ וַיִּֽרְא֗וּ כָּל-הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר סְבִֽיבֹתֵ֔ינוּ וַיִּפְּל֥וּ מְאֹ֖ד בְּעֵינֵיהֶ֑ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֚י מֵאֵ֣ת אֱלֹהֵ֔ינוּ נֶעֶשְׂתָ֖ה הַמְּלָאכָ֥ה הַזֹּֽאת. (שם י"ז)

קצת רקע; כורש הצהיר את הצהרתו המפורסמת ונתן לנו רשות לחזור לעלות ולבנות את ירושלים אך אנחנו לא כל כך רצינו. העשירים והמיוחסים נשארו בבבל, על אף קריאתו של עזרא, ומי שעלו היו דלת העם – גרים, ממזרים וכו'. "עשרה יוחסין". נחמיה, שהיה שר בכיר בממלכת כורש, נקרא ע"י אנשי ירושלים וקיבל רשות מהמלך ללכת לשם אך גם לחזור, והמגמה שלו היא לעזור ולבנות את חומות ירושלים. בשנים שקדמו לזה היו כאן רשעים גדולים, עשרת בני המן לפי חז"ל, שכתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים, וששמו להם לתפקיד לעצור את הצהרת כורש ואת שיבת עם ישראל לארצו מתוך זריעת פחד בעם. אכן בהתחלה רוב העם לא עלה אך עם השלמת בניית החומות התרחשה מהפכה גדולה וכדלהלן.

אמנם אז מופיעים שני פרקים ארוכים בהם מתוארים כל השמות של כל אלו שעלו ובאו, וכמה ימים לאחר מכן, בא' בתשרי, כאשר עם ישראל שב לציון, מתרחש הדבר הבא –

וַיֵּשְׁב֣וּ הַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּ֡ם וְהַשּׁוֹעֲרִים֩ וְהַמְשֹׁרְרִ֨ים וּמִן-הָעָ֧ם וְהַנְּתִינִ֛ים וְכָל-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּעָרֵיהֶ֑ם וַיִּגַּע֙ הַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י וּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּעָרֵיהֶֽם. וַיֵּאָסְפ֤וּ כָל-הָעָם֙ כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֔ד אֶל-הָ֣רְח֔וֹב אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר-הַמָּ֑יִם וַיֹּֽאמְרוּ֙ לְעֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֔ר לְהָבִ֗יא אֶת-סֵ֙פֶר֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵֽל. וַיָּבִ֣יא עֶזְרָ֣א הַ֠כֹּהֵן אֶֽת-הַתּוֹרָ֞ה לִפְנֵ֤י הַקָּהָל֙ מֵאִ֣ישׁ וְעַד-אִשָּׁ֔ה וְכֹ֖ל מֵבִ֣ין לִשְׁמֹ֑עַ בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי. וַיִּקְרָא-בוֹ֩ לִפְנֵ֨י הָרְח֜וֹב אֲשֶׁ֣ר | לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר-הַמַּ֗יִם מִן-הָאוֹר֙ עַד-מַחֲצִ֣ית הַיּ֔וֹם נֶ֛גֶד הָאֲנָשִׁ֥ים וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַמְּבִינִ֑ים וְאָזְנֵ֥י כָל-הָעָ֖ם אֶל-סֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה. וַֽיַּעֲמֹ֞ד עֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֗ר עַֽל-מִגְדַּל-עֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ לַדָּבָר֒ וַיַּֽעֲמֹ֣ד אֶצְל֡וֹ מַתִּתְיָ֡ה וְשֶׁ֡מַע וַ֠עֲנָיָה וְאוּרִיָּ֧ה וְחִלְקִיָּ֛ה וּמַעֲשֵׂיָ֖ה עַל-יְמִינ֑וֹ וּמִשְּׂמֹאל֗וֹ פְּ֠דָיָה וּמִֽישָׁאֵ֧ל וּמַלְכִּיָּ֛ה וְחָשֻׁ֥ם וְחַשְׁבַּדָּ֖נָה זְכַרְיָ֥ה מְשֻׁלָּֽם. (שם, ז',ע"ג – ח', ד')^[1]

כל זה התרחש ברחוב שלפני שער המים ולא בתוך בית המקדש, כמופיע בפסוק.

שם המפורש ברחובה של עיר

וַיִּפְתַּ֨ח עֶזְרָ֤א הַסֵּ֙פֶר֙ לְעֵינֵ֣י כָל-הָעָ֔ם כִּֽי-מֵעַ֥ל כָּל-הָעָ֖ם הָיָ֑ה וּכְפִתְח֖וֹ עָֽמְד֥וּ כָל-הָעָֽם. וַיְבָ֣רֶךְ עֶזְרָ֔א אֶת-ה' הָאֱלֹהִ֖ים הַגָּד֑וֹל וַיַּֽעֲנ֨וּ כָל-הָעָ֜ם אָמֵ֤ן | אָמֵן֙ בְּמֹ֣עַל יְדֵיהֶ֔ם וַיִּקְּד֧וּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻּ֛ לַ-ה' אַפַּ֥יִם אָֽרְצָה. (שם ה'-ו')

עזרא מברך את ה', וחז"ל שואלים ביומא ס"ט לפשר הביטוי "ה' האלוקים הגדול" ועונים דבר לא ייאמן – באותה קריאה בתורה לפני כל העם השתמש עזרא הכהן הסופר בשם ה' המפורש כמו כהן גדול בבית המדרש ביום הכיפורים! זה התאפשר רק בגלל שזו היתה הוראת שעה, שהרי אסור לומר את השם המפורש מחוץ למקדש. בזה מובן גם למה העם מניפים את ידיהם ומשתחווים אפים ארצה. הוא גם הוסיף ושלח אנשים להסביר לעם את הקריאה –

וְיֵשׁ֡וּעַ וּבָנִ֡י וְשֵׁרֵ֥בְיָ֣ה | יָמִ֡ין עַקּ֡וּב שַׁבְּתַ֣י | הֽוֹדִיָּ֡ה מַעֲשֵׂיָ֡ה קְלִיטָ֣א עֲזַרְיָה֩ יוֹזָבָ֨ד חָנָ֤ן פְּלָאיָה֙ וְהַלְוִיִּ֔ם מְבִינִ֥ים אֶת-הָעָ֖ם לַתּוֹרָ֑ה וְהָעָ֖ם עַל-עָמְדָֽם. וַֽיִּקְרְא֥וּ בַסֵּ֛פֶר בְּתוֹרַ֥ת הָאֱלֹהִ֖ים מְפֹרָ֑שׁ וְשׂ֣וֹם שֶׂ֔כֶל וַיָּבִ֖ינוּ בַּמִּקְרָֽא. (שם ז'-ח')

זה היה אירוע מכונן ומרגש מאד ולכאורה העם צריך לשמוח בהתרגשות אך בפועל מה שקרה הוא –

וַיֹּ֣אמֶר נְחֶמְיָ֣ה ה֣וּא הַתִּרְשָׁ֡תָא וְעֶזְרָ֣א הַכֹּהֵ֣ן | הַסֹּפֵ֡ר וְהַלְוִיִּם֩ הַמְּבִינִ֨ים אֶת-הָעָ֜ם לְכָל-הָעָ֗ם הַיּ֤וֹם קָדֹֽשׁ-הוּא֙ לַ-ה' אֱלֹהֵיכֶ֔ם אַל-תִּֽתְאַבְּל֖וּ וְאַל-תִּבְכּ֑וּ כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל-הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת-דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה (שם ט')

נזכור שאנחנו נמצאים בראש השנה, יום שמח ומיוחד מאד. הרב נריה זצ"ל מספר על הרב קוק זצ"ל שלא היה מאחל חג שמח בראש השנה אלא איחל "חג מבורך". ראש השנה זה דבר עמוק משמחה, עמוק מהכל.

העם לא בוכה כאן סתם. מצבם הרוחני היה נורא אחרי שבעים שנות גלות בבל –

וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי-קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל-תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי-חֶדְוַ֥ת ה' הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם. (שם י')

החוזק שלנו, ההגנה שלנו, המעוז שלנו היא חדוות ה'! זה לא עזר מספיק ולכן גם הלווים הצטרפו להסבר והלכו לדבר כל אחד עם קבוצה מהעם –

וְהַלְוִיִּ֞ם מַחְשִׁ֤ים לְכָל-הָעָם֙ לֵאמֹ֣ר הַ֔סּוּ כִּ֥י הַיּ֖וֹם קָדֹ֑שׁ וְאַל-תֵּעָצֵֽבוּ. וַיֵּלְכ֨וּ כָל-הָעָ֜ם לֶאֱכֹ֤ל וְלִשְׁתּוֹת֙ וּלְשַׁלַּ֣ח מָנ֔וֹת וְלַעֲשׂ֖וֹת שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה כִּ֤י הֵבִ֙ינוּ֙ בַּדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹדִ֖יעוּ לָהֶֽם. (שם י"א-י"ב)

רק אז הלכו העם לאכול ולשתות בחצות היום. הם בכו כי עזרא נגע בהם בנקודות הכי רגישות שלהם – אבל בלי לדקור בציפורניים.

חידוש ושמו חג הסוכות

והנה לנו בפסוק הבא, עדות תנ"כית על שני ימי ראש השנה, למרות שבתורה אנו מצווים רק על יום אחד –

וּבַיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֡י נֶאֶסְפוּ֩ רָאשֵׁ֨י הָאָב֜וֹת לְכָל-הָעָ֗ם הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם אֶל-עֶזְרָ֖א הַסֹּפֵ֑ר וּלְהַשְׂכִּ֖יל אֶל-דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה. וַֽיִּמְצְא֖וּ כָּת֣וּב בַּתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה' בְּיַד-מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר֩ יֵשְׁב֨וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֧ל בַּסֻּכּ֛וֹת בֶּחָ֖ג בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי. (שם י"ג-י"ד)

אבל שמענו מה כתוב פה? – כתוב פה שרבים מהעומדים שם כלל לא ידעו שיש חג כזה שנקרא סוכות בעוד שבועיים. זו היתה 'מציאה', חידוש עבורם! רבותי, אנחנו לפעמים מסתכלים מלמעלה על אחינו שהתבוללו בגלות רוסיה במשך שבעים שנה – והנה לנו שגם אחרי שבעים שנות גלות בבל היתה התבוללות כזו ושכחת התורה כזו!

וַאֲשֶׁ֣ר יַשְׁמִ֗יעוּ וְיַעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם֮ וּבִירוּשָׁלִַ֣ם לֵאמֹר֒ צְא֣וּ הָהָ֗ר וְהָבִ֙יאוּ֙ עֲלֵי-זַ֙יִת֙ וַעֲלֵי-עֵ֣ץ שֶׁ֔מֶן וַעֲלֵ֤י הֲדַס֙ וַעֲלֵ֣י תְמָרִ֔ים וַעֲלֵ֖י עֵ֣ץ עָבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֥ת סֻכֹּ֖ת כַּכָּתֽוּב. וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֮ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל-גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים וּבִרְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הַמַּ֔יִם וּבִרְח֖וֹב שַׁ֥עַר אֶפְרָֽיִם. וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כָֽל-הַ֠קָּהָל הַשָּׁבִ֨ים מִן-הַשְּׁבִ֥י | סֻכּוֹת֮ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא-עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן-נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא וַתְּהִ֥י שִׂמְחָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד. (שם ט"ו-י"ז)

חז"ל מסבירים שלא ייתכן שלא עשו את חג הסוכות בכלל מאז ימות יהושע ועד לאותו יום, אלא ברמה הזו זה לא נעשה (או אולי שיחידים עשו ולא הכלל). ומה עשו שם? –

 וַ֠יִּקְרָא בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֤ת הָאֱלֹהִים֙ י֣וֹם | בְּי֔וֹם מִן-הַיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן עַ֖ד הַיּ֣וֹם הָאַחֲר֑וֹן וַיַּֽעֲשׂוּ-חָג֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁמִינִ֛י עֲצֶ֖רֶת כַּמִּשְׁפָּֽט. (שם י"ח)

נסכם לרגע; אחרי בנין החומות בכ"ה באלול, עם ישראל, אלו שעלו לארץ, נמצאים בהתרגשות עצומה. המציאות העולמית היא שהעמים אשר סביבותינו הבינו שהתהליך הוא תהליך אלוקי, ומה עושה עם ישראל שנמצא במקום רוחני כל כך נמוך? –

וּבְיוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֗ה נֶאֶסְפ֤וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ בְּצ֣וֹם וּבְשַׂקִּ֔ים וַאֲדָמָ֖ה עֲלֵיהֶֽם. וַיִּבָּֽדְלוּ֙ זֶ֣רַע יִשְׂרָאֵ֔ל מִכֹּ֖ל בְּנֵ֣י נֵכָ֑ר וַיַּעַמְד֗וּ וַיִּתְוַדּוּ֙ עַל-חַטֹּ֣אתֵיהֶ֔ם וַעֲוֹנ֖וֹת אֲבֹתֵיהֶֽם. וַיָּק֙וּמוּ֙ עַל-עָמְדָ֔ם וַֽיִּקְרְא֗וּ בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֧ת ה' אֱלֹהֵיהֶ֖ם רְבִעִ֣ית הַיּ֑וֹם וּרְבִעִית֙ מִתְוַדִּ֣ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִ֔ים ל-ה' אֱלֹהֵיהֶֽם. (שם ט', א'-ג')

את הבכיות של ראש השנה שעצרנו ואצרנו, אנחנו הולכים להוציא עכשיו החוצה. יש מהמפרשים שלומדים מכאן שזהו האזכור הראשון לקיום 'אסרו-חג', שכן באסרו חג אסור להיות בצום ומספד וכו',^[2] ולכן הם דחו את זה ליום כ"ד בתשרי ולא עשו זאת בכ"ג בתשרי, יום אחרי שמיני עצרת, יום אסרו חג. הם לא רק בכו אלא גם נבדלו "מכל בני נכר" כלומר מכל נישואי התערובת שפשטו שם! הם לא יוצאים לאכול ולשתות אלא נמצאים בצום ותפילה.

נאום התוכחה של נחמיה

ואז מתחיל הנאום הגדול של הלווים אל העם –

וַיָּ֜קָם עַֽל-מַֽעֲלֵ֣ה הַלְוִיִּ֗ם יֵשׁ֨וּעַ וּבָנִ֜י קַדְמִיאֵ֧ל שְׁבַנְיָ֛ה בֻּנִּ֥י שֵׁרֵבְיָ֖ה בָּנִ֣י כְנָ֑נִי וַֽיִּזְעֲקוּ֙ בְּק֣וֹל גָּד֔וֹל אֶל-ה' אֱלֹהֵיהֶֽם. וַיֹּאמְר֣וּ הַלְוִיִּ֡ם יֵשׁ֣וּעַ וְ֠קַדְמִיאֵל בָּנִ֨י חֲשַׁבְנְיָ֜ה שֵׁרֵֽבְיָ֤ה הֽוֹדִיָּה֙ שְׁבַנְיָ֣ה פְתַֽחְיָ֔ה ק֗וּמוּ בָּרֲכוּ֙ אֶת-ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם מִן-הָעוֹלָ֖ם עַד-הָעוֹלָ֑ם וִיבָֽרְכוּ֙ שֵׁ֣ם כְּבוֹדֶ֔ךָ וּמְרוֹמַ֥ם עַל-כָּל-בְּרָכָ֖ה וּתְהִלָּֽה. אַתָּה-ה֣וּא ה֮' לְבַדֶּךָ֒ אַתָּ֣ה עָשִׂ֡יתָ אֶֽת-הַשָּׁמַיִם֩ שְׁמֵ֨י הַשָּׁמַ֜יִם וְכָל-צְבָאָ֗ם הָאָ֜רֶץ וְכָל-אֲשֶׁ֤ר עָלֶ֙יהָ֙ הַיַּמִּים֙ וְכָל-אֲשֶׁ֣ר בָּהֶ֔ם וְאַתָּ֖ה מְחַיֶּ֣ה אֶת-כֻּלָּ֑ם וּצְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם לְךָ֥ מִשְׁתַּחֲוִֽים. אַתָּה-הוּא֙ ה' הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֙רְתָּ֙ בְּאַבְרָ֔ם וְהוֹצֵאת֖וֹ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֑ים וְשַׂ֥מְתָּ שְּׁמ֖וֹ אַבְרָהָֽם. וּמָצָ֣אתָ אֶת-לְבָבוֹ֮ נֶאֱמָ֣ן לְפָנֶיךָ֒ וְכָר֨וֹת עִמּ֜וֹ הַבְּרִ֗ית לָתֵ֡ת אֶת-אֶרֶץ֩ הַכְּנַעֲנִ֨י הַחִתִּ֜י הָאֱמֹרִ֧י וְהַפְּרִזִּ֛י וְהַיְבוּסִ֥י וְהַגִּרְגָּשִׁ֖י לָתֵ֣ת לְזַרְע֑וֹ וַתָּ֙קֶם֙ אֶת-דְּבָרֶ֔יךָ כִּ֥י צַדִּ֖יק אָֽתָּה. וַתֵּ֛רֶא אֶת-עֳנִ֥י אֲבֹתֵ֖ינוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת-זַעֲקָתָ֥ם שָׁמַ֖עְתָּ עַל-יַם-סֽוּף. וַ֠תִּתֵּן אֹתֹ֨ת וּמֹֽפְתִ֜ים בְּפַרְעֹ֤ה וּבְכָל-עֲבָדָיו֙ וּבְכָל-עַ֣ם אַרְצ֔וֹ כִּ֣י יָדַ֔עְתָּ כִּ֥י הֵזִ֖ידוּ עֲלֵיהֶ֑ם וַתַּֽעַשׂ-לְךָ֥ שֵׁ֖ם כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. וְהַיָּם֙ בָּקַ֣עְתָּ לִפְנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעַבְר֥וּ בְתוֹךְ-הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְֽאֶת-רֹ֨דְפֵיהֶ֜ם הִשְׁלַ֧כְתָּ בִמְצוֹלֹ֛ת כְּמוֹ-אֶ֖בֶן בְּמַ֥יִם עַזִּֽים. (שם ד'-י"א)

אנחנו מכירים היטב את הפסוקים הללו – אומרים אותם בכל בוקר בפסוקי דזמרא וזהו נאום ההשלמה של כ"ד תשרי, ההשלמה של ראש השנה. שם התחילה התוכחה אבל נעצרה בהנחיה ברורה לשמוח והנה כעת היא שבה ונשלמת. הוא מספר לנו את ההיסטוריה של עם ישראל – ונזכור שאנחנו כעת אחרי שחזרנו לארץ ישראל ובנינו את חומות ירושלים באופן פלאי שאף אחד לא האמין שזה יוכל להיות. אנחנו עוצרים בפסוקי דזמרא בפסוק הנ"ל, אבל נחמיה ממשיך –

וּבְעַמּ֣וּד עָנָ֔ן הִנְחִיתָ֖ם יוֹמָ֑ם וּבְעַמּ֥וּד אֵשׁ֙ לַ֔יְלָה לְהָאִ֣יר לָהֶ֔ם אֶת-הַדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר יֵֽלְכוּ-בָֽהּ. וְעַ֤ל הַר-סִינַי֙ יָרַ֔דְתָּ וְדַבֵּ֥ר עִמָּהֶ֖ם מִשָּׁמָ֑יִם וַתִּתֵּ֨ן לָהֶ֜ם מִשְׁפָּטִ֤ים יְשָׁרִים֙ וְתוֹר֣וֹת אֱמֶ֔ת חֻקִּ֥ים וּמִצְוֹ֖ת טוֹבִֽים. וְאֶת-שַׁבַּ֥ת קָדְשְׁךָ֖ הוֹדַ֣עַתָ לָהֶ֑ם וּמִצְו֤וֹת וְחֻקִּים֙ וְתוֹרָ֔ה צִוִּ֣יתָ לָהֶ֔ם בְּיַ֖ד מֹשֶׁ֥ה עַבְדֶּֽךָ. וְ֠לֶחֶם מִשָּׁמַ֜יִם נָתַ֤תָּה לָהֶם֙ לִרְעָבָ֔ם וּמַ֗יִם מִסֶּ֛לַע הוֹצֵ֥אתָ לָהֶ֖ם לִצְמָאָ֑ם וַתֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם לָבוֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נָשָׂ֥אתָ אֶת-יָדְךָ֖ לָתֵ֥ת לָהֶֽם. וְהֵ֥ם וַאֲבֹתֵ֖ינוּ הֵזִ֑ידוּ וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת-עָרְפָּ֔ם וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ אֶל-מִצְוֹתֶֽיךָ. וַיְמָאֲנ֣וּ לִשְׁמֹ֗עַ וְלֹא-זָכְר֤וּ נִפְלְאֹתֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֣יתָ עִמָּהֶ֔ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת-עָרְפָּ֔ם וַיִּתְּנוּ-רֹ֛אשׁ לָשׁ֥וּב לְעַבְדֻתָ֖ם בְּמִרְיָ֑ם וְאַתָּה֩ אֱל֨וֹהַּ סְלִיח֜וֹת חַנּ֧וּן וְרַח֛וּם אֶֽרֶךְ-אַפַּ֥יִם וְרַב-חֶ֖סֶד וְלֹ֥א עֲזַבְתָּֽם. אַ֗ף כִּֽי-עָשׂ֤וּ לָהֶם֙ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ זֶ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר הֶעֶלְךָ֖ מִמִּצְרָ֑יִם וַֽיַּעֲשׂ֔וּ נֶאָצ֖וֹת גְּדֹלֽוֹת. וְאַתָּה֙ בְּרַחֲמֶ֣יךָ הָֽרַבִּ֔ים לֹ֥א עֲזַבְתָּ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר אֶת-עַמּ֣וּד הֶ֠עָנָן לֹא-סָ֨ר מֵעֲלֵיהֶ֤ם בְּיוֹמָם֙ לְהַנְחֹתָ֣ם בְּהַדֶּ֔רֶךְ וְאֶת-עַמּ֨וּד הָאֵ֤שׁ בְּלַ֙יְלָה֙ לְהָאִ֣יר לָהֶ֔ם וְאֶת-הַדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר יֵֽלְכוּ-בָֽהּ. וְרוּחֲךָ֨ הַטּוֹבָ֔ה נָתַ֖תָּ לְהַשְׂכִּילָ֑ם וּמַנְךָ֙ לֹא-מָנַ֣עְתָּ מִפִּיהֶ֔ם וּמַ֛יִם נָתַ֥תָּה לָהֶ֖ם לִצְמָאָֽם. וְאַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֛ה כִּלְכַּלְתָּ֥ם בַּמִּדְבָּ֖ר לֹ֣א חָסֵ֑רוּ שַׂלְמֹֽתֵיהֶם֙ לֹ֣א בָל֔וּ וְרַגְלֵיהֶ֖ם לֹ֥א בָצֵֽקוּ. וַתִּתֵּ֨ן לָהֶ֤ם מַמְלָכוֹת֙ וַעֲמָמִ֔ים וַֽתַּחְלְקֵ֖ם לְפֵאָ֑ה וַיִּֽירְשׁ֞וּ אֶת-אֶ֣רֶץ סִיח֗וֹן וְאֶת-אֶ֙רֶץ֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן וְאֶת-אֶ֖רֶץ ע֥וֹג מֶֽלֶךְ-הַבָּשָֽׁן. וּבְנֵיהֶ֣ם הִרְבִּ֔יתָ כְּכֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וַתְּבִיאֵם֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-אָמַ֥רְתָּ לַאֲבֹתֵיהֶ֖ם לָב֥וֹא לָרָֽשֶׁת. וַיָּבֹ֤אוּ הַבָּנִים֙ וַיִּֽירְשׁ֣וּ אֶת-הָאָ֔רֶץ וַתַּכְנַ֨ע לִפְנֵיהֶ֜ם אֶת-יֹשְׁבֵ֤י הָאָ֙רֶץ֙ הַכְּנַ֣עֲנִ֔ים וַֽתִּתְּנֵ֖ם בְּיָדָ֑ם וְאֶת-מַלְכֵיהֶם֙ וְאֶת-עַֽמְמֵ֣י הָאָ֔רֶץ לַעֲשׂ֥וֹת בָּהֶ֖ם כִּרְצוֹנָֽם. וַֽיִּלְכְּד֞וּ עָרִ֣ים בְּצֻרוֹת֮ וַאֲדָמָ֣ה שְׁמֵנָה֒ וַיִּֽירְשׁ֡וּ בָּתִּ֣ים מְלֵֽאִים-כָּל-ט֠וּב בֹּר֨וֹת חֲצוּבִ֜ים כְּרָמִ֧ים וְזֵיתִ֛ים וְעֵ֥ץ מַאֲכָ֖ל לָרֹ֑ב וַיֹּאכְל֤וּ וַֽיִּשְׂבְּעוּ֙ וַיַּשְׁמִ֔ינוּ וַיִּֽתְעַדְּנ֖וּ בְּטוּבְךָ֥ הַגָּדֽוֹל. (שם י"ב-כ"ה)

הוא מלמד את העם את ההיסטוריה שלנו אבל הוא לא מסתפק בנאום ציוני נלהב אלא ממשיך להיסטוריה הקרובה אליהם, את הסיבות לחורבן הבית הראשון –

וַיַּמְר֨וּ וַֽיִּמְרְד֜וּ בָּ֗ךְ וַיַּשְׁלִ֤כוּ אֶת-תּוֹרָֽתְךָ֙ אַחֲרֵ֣י גַוָּ֔ם וְאֶת-נְבִיאֶ֣יךָ הָרָ֔גוּ אֲשֶׁר-הֵעִ֥ידוּ בָ֖ם לַהֲשִׁיבָ֣ם אֵלֶ֑יךָ וַֽיַּעֲשׂ֔וּ נֶאָצ֖וֹת גְּדוֹלֹֽת. וַֽתִּתְּנֵם֙ בְּיַ֣ד צָֽרֵיהֶ֔ם וַיָּצֵ֖רוּ לָהֶ֑ם וּבְעֵ֤ת צָֽרָתָם֙ יִצְעֲק֣וּ אֵלֶ֔יךָ וְאַתָּה֙ מִשָּׁמַ֣יִם תִּשְׁמָ֔ע וּֽכְרַחֲמֶ֣יךָ הָֽרַבִּ֗ים תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מֽוֹשִׁיעִ֔ים וְיוֹשִׁיע֖וּם מִיַּ֥ד צָרֵיהֶֽם. וּכְנ֣וֹחַ לָהֶ֔ם יָשׁ֕וּבוּ לַעֲשׂ֥וֹת רַ֖ע לְפָנֶ֑יךָ וַתַּֽעַזְבֵ֞ם בְּיַ֤ד אֹֽיְבֵיהֶם֙ וַיִּרְדּ֣וּ בָהֶ֔ם וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ וַיִּזְעָק֔וּךָ וְאַתָּ֞ה מִשָּׁמַ֧יִם תִּשְׁמַ֛ע וְתַצִּילֵ֥ם כְּֽרַחֲמֶ֖יךָ רַבּ֥וֹת עִתִּֽים. וַתָּ֨עַד בָּהֶ֜ם לַהֲשִׁיבָ֣ם אֶל-תּוֹרָתֶ֗ךָ וְהֵ֨מָּה הֵזִ֜ידוּ וְלֹא-שָׁמְע֤וּ לְמִצְוֹתֶ֙יךָ֙ וּבְמִשְׁפָּטֶ֣יךָ חָֽטְאוּ-בָ֔ם אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂ֥ה אָדָ֖ם וְחָיָ֣ה בָהֶ֑ם וַיִּתְּנ֤וּ כָתֵף֙ סוֹרֶ֔רֶת וְעָרְפָּ֥ם הִקְשׁ֖וּ וְלֹ֥א שָׁמֵֽעוּ. וַתִּמְשֹׁ֤ךְ עֲלֵיהֶם֙ שָׁנִ֣ים רַבּ֔וֹת וַתָּ֨עַד בָּ֧ם בְּרוּחֲךָ֛ בְּיַד-נְבִיאֶ֖יךָ וְלֹ֣א הֶאֱזִ֑ינוּ וַֽתִּתְּנֵ֔ם בְּיַ֖ד עַמֵּ֥י הָאֲרָצֹֽת. וּֽבְרַחֲמֶ֧יךָ הָרַבִּ֛ים לֹֽא-עֲשִׂיתָ֥ם כָּלָ֖ה וְלֹ֣א עֲזַבְתָּ֑ם כִּ֛י אֵֽל-חַנּ֥וּן וְרַח֖וּם אָֽתָּה. וְעַתָּ֣ה אֱ֠לֹהֵינוּ הָאֵ֨ל הַגָּד֜וֹל הַגִּבּ֣וֹר וְהַנּוֹרָא֮ שׁוֹמֵ֣ר הַבְּרִ֣ית וְהַחֶסֶד֒ אַל-יִמְעַ֣ט לְפָנֶ֡יךָ אֵ֣ת כָּל-הַתְּלָאָ֣ה אֲֽשֶׁר-מְ֠צָאַתְנוּ לִמְלָכֵ֨ינוּ לְשָׂרֵ֧ינוּ וּלְכֹהֲנֵ֛ינוּ וְלִנְבִיאֵ֥נוּ וְלַאֲבֹתֵ֖ינוּ וּלְכָל-עַמֶּ֑ךָ מִימֵי֙ מַלְכֵ֣י אַשּׁ֔וּר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. וְאַתָּ֣ה צַדִּ֔יק עַ֖ל כָּל-הַבָּ֣א עָלֵ֑ינוּ כִּֽי-אֱמֶ֥ת עָשִׂ֖יתָ וַאֲנַ֥חְנוּ הִרְשָֽׁעְנוּ. וְאֶת-מְלָכֵ֤ינוּ שָׂרֵ֙ינוּ֙ כֹּהֲנֵ֣ינוּ וַאֲבֹתֵ֔ינוּ לֹ֥א עָשׂ֖וּ תּוֹרָתֶ֑ךָ וְלֹ֤א הִקְשִׁ֙יבוּ֙ אֶל-מִצְוֹתֶ֔יךָ וּלְעֵ֣דְוֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר הַעִידֹ֖תָ בָּהֶֽם. וְהֵ֣ם בְּמַלְכוּתָם֩ וּבְטוּבְךָ֨ הָרָ֜ב אֲשֶׁר-נָתַ֣תָּ לָהֶ֗ם וּבְאֶ֨רֶץ הָרְחָבָ֧ה וְהַשְּׁמֵנָ֛ה אֲשֶׁר-נָתַ֥תָּ לִפְנֵיהֶ֖ם לֹ֣א עֲבָד֑וּךָ וְֽלֹא-שָׁ֔בוּ מִמַּֽעַלְלֵיהֶ֖ם הָרָעִֽים (שם כ"ו-ל"ה)

כמה פסוקי סליחות וימים נוראים יש כאן בנאום הזה!

כריתת אמנה

ואז הוא מגיע אליהם –

הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ הַיּ֖וֹם עֲבָדִ֑ים וְהָאָ֜רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֣תָּה לַאֲבֹתֵ֗ינוּ לֶאֱכֹ֤ל אֶת-פִּרְיָהּ֙ וְאֶת-טוּבָ֔הּ הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ עֲבָדִ֖ים עָלֶֽיהָ. וּתְבוּאָתָ֣הּ מַרְבָּ֗ה לַמְּלָכִ֛ים אֲשֶׁר-נָתַ֥תָּה עָלֵ֖ינוּ בְּחַטֹּאותֵ֑ינוּ וְעַ֣ל גְּ֠וִיֹּתֵינוּ מֹשְׁלִ֤ים וּבִבְהֶמְתֵּ֙נוּ֙ כִּרְצוֹנָ֔ם וּבְצָרָ֥ה גְדוֹלָ֖ה אֲנָֽחְנוּ. (שם ל"ו-ל"ז)

החומות נבנו אבל העם עוד לא מרגישים את הגאולה – אנחנו בצרה גדולה, עדיין אנחנו עבדים ולא בגאולה השלמה, ולכן –

וּבְכָל-זֹ֕את אֲנַ֛חְנוּ כֹּרְתִ֥ים אֲמָנָ֖ה וְכֹתְבִ֑ים וְעַל֙ הֶֽחָת֔וּם שָׂרֵ֥ינוּ לְוִיֵּ֖נוּ כֹּהֲנֵֽינוּ. וְעַ֖ל הַחֲתוּמִ֑ים נְחֶמְיָ֧ה הַתִּרְשָׁ֛תָא בֶּן-חֲכַלְיָ֖ה וְצִדְקִיָּֽה. שְׂרָיָ֥ה עֲזַרְיָ֖ה יִרְמְיָֽה. (שם י', א-ג')

כולם חתומים על האמנה הזו. עשרים פסוקים של חתימות מופיעים שם! והם חותמים על התחייבות ללכת בדרכי ה'. זה בדיוק תוכן הפרשה שאנחנו קוראים כל שנה בערב ראש השנה – "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם… לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם… פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ… אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה… וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כ"ט, ט'-י"ח). הם באים ומחדשים את הברית –

וּשְׁאָ֣ר הָעָ֡ם הַכֹּהֲנִ֣ים הַ֠לְוִיִּם הַשּׁוֹעֲרִ֨ים הַמְשֹׁרְרִ֜ים הַנְּתִינִ֗ים וְֽכָל-הַנִּבְדָּ֞ל מֵעַמֵּ֤י הָאֲרָצוֹת֙ אֶל-תּוֹרַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים נְשֵׁיהֶ֖ם בְּנֵיהֶ֣ם וּבְנֹתֵיהֶ֑ם כֹּ֖ל יוֹדֵ֥עַ מֵבִֽין. מַחֲזִיקִ֣ים עַל-אֲחֵיהֶם֮ אַדִּירֵיהֶ֒ם וּבָאִ֞ים בְּאָלָ֣ה וּבִשְׁבוּעָ֗ה לָלֶ֙כֶת֙ בְּתוֹרַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר נִתְּנָ֔ה בְּיַ֖ד מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד-הָֽאֱלֹהִ֑ים וְלִשְׁמ֣וֹר וְלַעֲשׂ֗וֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹת֙ ה' אֲדֹנֵ֔ינוּ וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְחֻקָּֽיו. (שם כ"ט-ל')

וזה לא נגמר בהצהרות כלליות אלא הם ממשיכים בפרטים –

וַאֲשֶׁ֛ר לֹא-נִתֵּ֥ן בְּנֹתֵ֖ינוּ לְעַמֵּ֣י הָאָ֑רֶץ וְאֶת-בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם לֹ֥א נִקַּ֖ח לְבָנֵֽינוּ. וְעַמֵּ֣י הָאָ֡רֶץ הַֽמְבִיאִים֩ אֶת-הַמַּקָּח֨וֹת וְכָל-שֶׁ֜בֶר בְּי֤וֹם הַשַּׁבָּת֙ לִמְכּ֔וֹר לֹא-נִקַּ֥ח מֵהֶ֛ם בַּשַּׁבָּ֖ת וּבְי֣וֹם קֹ֑דֶשׁ וְנִטֹּ֛שׁ אֶת-הַשָּׁנָ֥ה הַשְּׁבִיעִ֖ית וּמַשָּׁ֥א כָל-יָֽד. וְהֶעֱמַ֤דְנוּ עָלֵ֙ינוּ֙ מִצְוֹ֔ת לָתֵ֥ת עָלֵ֛ינוּ שְׁלִשִׁ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בַּשָּׁנָ֑ה לַעֲבֹדַ֖ת בֵּ֥ית אֱלֹהֵֽינוּ. לְלֶ֣חֶם הַֽמַּעֲרֶ֡כֶת וּמִנְחַ֣ת הַתָּמִ֣יד וּלְעוֹלַ֣ת הַ֠תָּמִיד הַשַּׁבָּת֨וֹת הֶחֳדָשִׁ֜ים לַמּוֹעֲדִ֗ים וְלַקֳּדָשִׁים֙ וְלַ֣חַטָּא֔וֹת לְכַפֵּ֖ר עַל-יִשְׂרָאֵ֑ל וְכֹ֖ל מְלֶ֥אכֶת בֵּית-אֱלֹהֵֽינוּ. (שם ל"א-ל"ד)

הם מתחייבים לפרוש מנשותיהם הגויות, מתחייבים שלא לשאת ולתת בשבת ועם מחללי שבת, מתחייבים לשמור שמיטה. אגב – אין יובל לכל הדעות אבל הם מקבלים על עצמם שמיטה דרבנן. כלומר הם מקבלים על עצמם דם דינים דרבנן, גם שמיטת כספים ("משא יד", היינו חובות), ועוד. והספר ממשיך בפרקים שלמים נוספים בתיאור כל האמנה הגדולה הזו – כ"ה אלול, החומות מושלמות וזה הסיום של התנ"ך, סיום בריאת העולם הוא שכחומות ירושלים מושלמות. כלומר כשאויבינו רוצים 'מבול אל אקצה' ימ"ש הם בעצם רוצים להחריב את העולם כולו ומגם מי שהתכחש לזה פעם כבר לא יכול לשלא להבין את זה. אירופה ואוסטרליה – הכל מושפע מחומות ירושלים האם תיבננה או שחלילה יכתבו שטנה על יושבי ירושלים. הכל מתחיל ונגמר כאן. ושרי החוץ ונשיאי מדינות העולם צריכים לבוא לכאן לעיר דוד ולהבין שפה נמצאת הנקודה. זוהי בריאת העולם, בכ"ה באלול – "יהי אור" או חלילה להיפך.

ואחרי השלמת בנית חומות העיר בכ"ה באלול מגיע ראש השנה ואז עזרא צריך לקיים את התפקיד האמיתי והוא מתקן לישראל שיקראו את פרשת התוכחה לפני ראש השנה – "תכלה שנה וקללותיה". כך אומרת הגמרא במגילה.

זה פלא גדול שהרי בזמנו קראו את התורה במחזוריות בת שלש וחצי שנים והנה עזרא הוא זה שתיקן לנו לקרוא את פרשת ניצבים לפני ראש השנה, ללכת בברית האלוקים – זה היה ראש השנה שלו! לא שמים לזה לב בדרך כלל כשלומדים את הנושא.

משלוח מנות בראש השנה

ועל מה הוא רוצה לדבר איתנו בראש השנה? – הוא רוצה שנקבל על עצמנו עול מלכות שמיים, ולכאורה כדי להשיג את המטרה הזו הוא היה צריך לייסר אותנו ולצעוק עלינו שנפרוש מנשותינו ונתחזק במצוות כאלה ומצוות אחרות וכו', אבל הדרך שלו היא אחרת לגמרי. חלילה מלרדות בעם, אלא – לכו הביתה לאכול ולשתות "ושלחו מנות איש לאין נכון לו". מאיפה הוא לקח את המצווה הזו? לא שמענו ולא ראינו בשום מקום שיש מצוות משלוח מנות בראש השנה! אבל לשלוח מנות זה לא רק מנות פיסיות. כאשר נכנסים לאוירה של תוכחה אז אתה מסתכל על הסובבים אותך במבט כזה – ההוא רשע, וההוא כופר, וההוא מתבולל וההוא מחלל שבת, שמאלני, ימני, חרדי וכו', ואילו עזרא כאשר הוא קורא בספר תורת האלקים הוא אומר את השם המפורש בהוראת שעה. הוראת שעה דומה אבל בענין אחר לגמרי היתה אצל אליהו בהר הכרמל כאשר הוא הלך והקריב את הקרבנות מול נביעי הבעל והשקר של איזבל ואחאב, היתה זו הוראת שעה שאפשר להקריב מחוץ למקדש, שחוטי חוץ, וכך גם עכשיו לקרא בשם ה' המפורש ברחוב שער המים – כדי להחזיר את עם ישראל לעצמו. ואיך מתחילה התוכחה שלו ? – קודם כל דעו שאתם בנים של מלך עשוים מאבנים טובות ומרגליות. תשמחו! "חדוות ה' היא מעוזכם", אתם אינסוף. והלווים הולכים ומחשים את העם – 'לא לבכות, לא לבכות, היום לא בוכים'.

ובואו נראה מה קרה להם כשהם התחילו את האמנה הזו בכ"ד בתשרי. כתוב בפסוק שכאשר הם באו הם התאספו וקראו בספר תורת אלוקיהם –

… וַֽיִּזְעֲקוּ֙ בְּק֣וֹל גָּד֔וֹל אֶל-ה' אֱלֹהֵיהֶֽם. (נחמיה ט' ד')

קודם הסברנו את הביטוי "ה' אלקים הגדול" שזה היה השם המפורש, ומה זה כאן שהם זעקו "בקול גדול"? חז"ל מבארים (יומא ס"ט:) שהם צרחו, צעקו וביקשו שייעקר יצר הרע מהעולם – יצר הרע של עבודה זרה ויצר הרע של עריות. הם תפסו פתאום את המצב הרוחני שלהם. והגמרא מספרת שאכן בוטל יצר הרע של עבודה זרה אבל יצר הרע של עריות רק הוחלש כי כאשר ניסו לבטלו לגמרי לא מצאו למחרת בבוקר שום ביצה שנולדה מדן ועד באר שבע, ולכן החזירו את יצר הרע של עריות עם צ'ופר – ביטלו את היצר הרע כלפי קרובות משפחה. אמנם לגבי יצר הרע של עבודה זרה – בקשתם ניתנה להם. זה התפקיד היחיד של ראש השנה – להמליך את הקב"ה עלינו. "המליכוני עליכם ובמה בשופר". זו מהות היום. בראש השנה עזרא הביא אותם לתוכחה כזו שפעלה עליהם עמוק פנימה.

להיזכר שאנו בניו של מלך

פעם כבר הגדרנו שתוכחה זו הוכחה. על הפסוק במשלי –

אַל־תּ֣וֹכַח לֵ֭ץ פֶּן־יִשְׂנָאֶ֑ךָ, הוֹכַ֥ח לְ֝חָכָ֗ם וְיֶאֱהָבֶֽךָּ. (משלי ט', ח')

מבאר האלשיך הק' שאין מדובר בשני אנשים נפרדים, שכן מה יעזור לי להוכיח מי שאין לי איתו בעיה? אלא הכוונה היא לאותו אדם. כבר רבי עקיבא אמר "העבודה! אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים" (מדרש ספרא קדושים ב', ד'),^[3] ולמה? – כי כדי לקיים את מצוות תוכחה "הוכח תוכיח את אחיך" (ויקרא י"ט י"ז, באמצע הפסוק) אתה צריך להיות בכזה "לא תשנא את אחיך בלבבך" (תחילת אותו פסוק). והסוף הוא "ולא תשא עליו חטא" – הפירוש הפשוט הוא אם לא תוכיח את אחיך למרות שיכולת לעשות כן הרי שאתה נושא את חטאו, אמנם בעומק הסביר הרבי הריי"צ, שאם התוכחה שלך לא עבדה הרי שזה רק בגלל שאתה עדיין חוטא בשנאה אליו, עדיין מקננת בך שנאה מסוימת כלפיו. צריך להגיע לכזה "ואהבת" כדי להוכיח. נחזור לאלשיך – כאשר אתה עומד להוכיח את החבר שלך, את הבן שלך, את עצמך, אתה יכול לעשות את זה בשני אופנים; האחת היא – "יא חתיכת לץ שכמותך. איך אתה מתנהג?! מה עשית?!", אבל ככה אתה גורם לכך שהוא רק יתרחק ממך, כי אתה דוקר ושורט אותו עם הציפורניים, עם הס"א. נגיד באופן יותר חריף – באופן כזה לא בטוח שמה שבאמת מעניין אותך זה לקיים את מצוות ה' אלא יותר הצד החיצוני-אישי-אגואיסטי. והשלב הבא יהיה "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", הרי שגם הוא ישנא אותי. קצת השנאה שיש בתוכך כלפי האחר תמנע ממך מלקיים את מצות תוכחה ורק תגרום ליותר שנאה. לכן, עליך להוכיח באופן השני – "הוכח לחכם". בוא ותגיד לו – 'אח שלי, אתה הרי כזה חכם, אתה מופלא, יש לך כוחות מופלאים – לא מתאים לך לעשות כאלה שטויות". ואם תוכיח אותו באופן כזה – הוא יאהב אותך. אולי אפילו אתה הראשון מזה זמן (או מעולם) שאומר לו שהוא חכם? אולי אתה הראשון שמזכיר לו שהוא בן של מלך? במצב שלו, אחרי שבעים שנות גלות בבבל, הוא כבר לא זוכר שיש סוכות ואתה פתאום מספר לו מי הוא, ואתה לוקח אותו לשער המים ושם אתה יכול לומר את השם המפורש כי במצב כזה כל הגבולין הם בית המקדש. זה כה"ג בקדש הקדשים. "כשהיו שומעים את השם גדול מפורש יוצא" – כך כל העם שמע את עזרא קורא בתורה, וכאשר הוא ראה שאולי זה טיפ-טיפה הולך לכיוון התוכחה של הציפורניים, הוא החזיר את זה למקור ואמר – 'התפקיד שלי הוא להביא אותך לקבל עול מלכות שמיים, שתכיר מי אתה ומה אתה, לאהוב אותך – אני אותך ואתה את עצמך'.

לאחר נטילת הציפורניים, כשנשארת רק הציפורן של לבוש הקדושה, כשנשאר רק כח להרים אותך, נוטלים ידיים – המשכת המוחין למידות. המוחין זה השורש של הכל. שם נמצאים החיים, גזע הנשימה נמצא במוח. המוחין זה קדש הקודשים, כך ע"פ התניא. ועזרא הסופר מחזיר אותו על קדש הקדשים וכל אחד ואחת מאיתנו, ומגלה לנו שחדוות ה' היא מעוזנו, והיום קדוש לה'.

וכשנקרא בתורה ביום הכיפורים ששה עולים ניזכר שהם זכר לאותה קריאה מופלאה בראש השנה עם ששה מימינו וששה משמאלו של עזרא. ואז אתה מביא את האנשים לבוא מראש השנה ומיום הכיפורים אל סוכות, וכל יום בסוכות קוראים בתורה ושמחים ללא הפסקה, ומגיעים לשמחת תורה ולאסרו חג, ואז מאליהם מתכנסים כולם בכ"ד תשרי כשהם לבושים שקים ואדמה עליהם וכורתים אמנה ומקבלים על עצמם את הכל מחדש.

"ויזעקו בקול גדול" – שזעקו לקב"ה שיבטל מהם את יצר הרע של עבודה זרה, ובראש השנה ההוא בשנת ג' תת"ג, אחרי שנבנו והושלמו חומות ירושלים וה' המפורש נאמר גם בגבולין ועזרא הסופר רומם אותנו לקבל עול מלכות שמיים, הוא לימד אותנו איך צריך להיראות בראש השנה. אני חושב שזה המקור ראשון שמלמד אותנו איך באמת צריך להיראות ראש השנה שלנו – לא מזכירים חטאים, לא מזכירים את עצמי, לא עוסקים בי בעצמי, אלא רק מזכירים שכולנו בניו של הקב"ה ואנחנו עם ישראל מתרגשים מזה.

"הוכח לחכם". אמרנו שתוכחה והוכחה זו אותה מילה כי כדי להצליח בתוכחה כזו אתה צריך להוכיח לי שאני באמת בן של מלך, כי לפעמים כל כך קשה לי עד שאני לא מאמין בזה. תוכיח לי שאתה באמת חושב שאני כזה טוב, שאני כזה חכם – זה מה שילד מבקש מאבא כשאבא בא לתת לו תוכחה. 'תוכיח לי'. ואחרי שתוכיח לי בראש השנה – תוכיח אותי בהמשך בכ"ד בתשרי. זה מופלא.

האופי הנכון של ראש השנה

כ"ה אלול עד כ"ד תשרי. חודש. חומות ירושלים נבנות ויש טעם לעולם שנברא. מהרסי ירושלים ומהרסי העולם רואים את חומות ירושלים נבנות ואז בלי התחשב בכלל במי עלה לארץ ומי לא, עומדים דלת העם ברחוב שער המים, ושם המפורש חודר כל יהודי ויהודיה בגבולין. הם עדיין לא נבדלו מנשותיהם הנוכריות, הם עדיין לא קבלו עליהם מצוות מעשיות, הם עדיין לא אמרו "שבת קדש" ולא כלום. עזרא גם לא רוצה שיאמרו את זה בינתיים. איזו הדרכה מופלאה! איזה ראש השנה!

ומתוך הימים הללו של ראש השנה, יום הכיפורים סוכות ושמחת תורה של שמחה עצומה כזו, בא התיקון הגדול. תחילת להוכחה – ליטול את הציפורנים, כי בחלק החיצוני של הציפורניים אחוזות הקליפות. הקליפות של החשק להעיר, לדקור, ורק כשהן נטולות אפשר להוכיח. ואחרי שנוטלים ידיים ומעלים את המידות וממשיכים את המוחין למידות – נדבקים בעזרא הסופר ובשם המפורש של ראש השנה, ואז בכ"ד בתשרי זוכים לקבל שהקב"ה יעקור מאיתנו יצר עבודה זרה ויקהה לנו את יצרא דעריות – כדי שקבלת עול מלכות שמיים של השופר בראש השנה תתחיל להתממש במציאות.

יש לי תחושה ברורה לחלוטין שאת ראש השנה, את המבנה, את חגי תשרי ואת האחרי החגים, "ויעקב הלך לדרכו", את התוצאות – צריך ללמוד מראש השנה של שיבת ציון, של ימי עזרא ונחמיה ובעז"ה אנחנו רואים בשוב ה' את שיבת ציון ורואים במלחמה הגדולה הזו איך חוזרים בעז"ה לבנות את חומות ירושלים, מתוך ההבנה העמוקה הזו של מה זה עם ישראל ומה זה כל יהודי ויהודי, ואיך בראש השנה – "חדוות ה' היא מעוזכם" – לא עוסקים בכלל בחטאים אלא נטו נטו בקבלת עול מלכות שמיים והמלכתו על כל אחד ואחד מאיתנו, באמונה שזה קיים בכל אחד ואחד מישראל גם אם הוא רחוק מאד, ומתוך זה יקויימו בנו כמו אצל עזרא אבל בעז"ה בשלמות כל הברכות והבשורות הללו, והאמנה הזו תבוא מאיתנו לישועה ולגאולה שלמה עלינו ועל כל ישראל בב"א.

1. יש כאן בפירוט השמות שבפסוק האחרון דבר נפלא. הגמרא במסכת מגילה שואלת כמה עולים לתורה ביום הכיפורים. אנו יודעים שבכל שבת עולים שבעה, בימים טובים חמישה, בראש חודש ארבעה, בשני וחמישי ובשבת במנחה שלשה, ואילו ביום הכיפורים עולים ששה – כנגד ששה שעמדו מימינו של עזרא וששה משמאלו, ולמרות שהפסוקים הללו מתארים את מה שהתרחש בראש השנה. נזכור שביום הכיפורים הכהן הגדול בשיא סדר העבודה שלו קורא בתורה לפני כל העם ושם עולים ששה. ↑

2. אמנם מנהגנו היום הוא שלא אומרים תחנון עד סוף חודש תשרי, ואכמ"ל. ↑

3. ועי' ערכין טז: – "אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". ↑

השיעור דן בחשיבותם הרוחנית וההיסטורית של אירועים המתרחשים סביב ראש השנה, ומתמקד במיוחד בבניית חומות ירושלים בתקופת עזרא ונחמיה. הוא מסביר כיצד אירוע זה, שהתרחש בכ"ה באלול (יום בריאת העולם), מהווה סמל לתקומה לאומית ורוחנית. השיעור מפרש את קריאת התורה של עזרא כהכנה לראש השנה, ומדגיש את הצורך בגישה של אהבה והערכה לזולת לפני מתן תוכחה, כפי שעזרא לימד את העם לשמוח ולבטוח בה' לפני שהם מתוודים על חטאיהם. כמו כן, השיעור קושר את האירועים הללו למצוות קריאת התורה ביום הכיפורים ולביטול יצר העבודה זרה בזמן זה, ומצביע על כך שראש השנה הוא זמן לקבלת עול מלכות שמיים מתוך שמחה ואמונה בכוחו ובטובו של עם ישראל.

בשיעור התורה המקיף, דן הרב בשתי מצוות מרכזיות: מצוות הבאת הביכורים ומצוות זכירת עמלק ומחיתו. השיעור נפתח בהקדשה לעילוי נשמות קדושי ישראל ולרפואת חולים, ובהמשך מדגיש את חשיבות הכרת הטוב כרעיון העומד בבסיס מצוות הביכורים, המהווה תיקון לחטאים קדומים כמו חטא עץ הדעת. הרב מנתח בהרחבה את מצוות זכירת עמלק, תוך התייחסות לפירושי רש"י למילה "אשר קרך", ומסביר כי עמלק מייצג את הגישה המקרית והקרה לחיים, המובילה לכפירה בהשגחה פרטית ולייצור תורות ופילוסופיות אלטרנטיביות. הוא מציע לתקן את השפעת עמלק באמצעות "חום" רוחני, חיבור פשוט ורגשי לעבודת השם, שיאפשר לאחר מכן גם עיסוק מעמיק יותר בטהרה ובמחשבה. לבסוף, השיעור מקשר בין תיקון עמלק להבאת הביכורים, המבטאת הכרה בכך שהכל בא מה', ומעודד שמחה והכרת טובה כדרך לגאולה שלמה.

פירותיו של האדם

אנו נמצאים בעיצומו של חודש אלול והפעם כבר ניכנס ונתחיל לעסוק בענייני ראש השנה והמצווה המיוחדת לו – השופר, אבל נפתח דווקא בסיומה של פרשת שופטים וממנה הדברים יתחברו גם לפרשתנו. המצווה האחרונה שהופיעה בפרשת שופטים היא מצוות עגלה ערופה, שם, במקרה שנמצא חלל שלא נודע מי הכהו, יוצאים זקני בית הדין הגדול ומודדים את המרחק לעיר הקרובה, וזקני העיר לוקחים עגלה ועורפים אותה "אל נחל איתן אשר לא יעבד ולא ייזרע". חז"ל, שרש"י מביא את דבריהם, שואלים שאלה –

א"ר יוחנן בן שאול: מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל? אמר הקב"ה יבא דבר שלא עשה פירות [היינו העגלה שהינה בת שנתה ולא העמידה וולדות]^[1], ויערף במקום שאין עושה פירות [היינו בנחל שנאסר לעיבוד מעתה] ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות. (סוטה מ"ו:)

הכוונה הפשוטה במי שלא הניחו לעשות פירות היא לאותו רוצח שלא הניח את החלל, הנרצח, לעשות פירות. פירות לכאורה הכוונה ללדת ילדים. אבל אולי כן היו לו ילדים לאותו נרצח? או אולי הוא כבר זקן או סריס והוא לא ראוי להוליד עוד? חז"ל שואלים את זה ועונים –

מאי פירות? אילימא פריה ורביה, אלא מעתה אזקן ואסריס ה"נ דלא ערפינן? אלא מצות. (שם)

יש כאן דבר שהוא יסוד היסודות – המצוות הן הפירות שלנו בעולם. הפירות של העגלה הן ולדותיה, הפירות של הנחל הם מה שצומחים בו ועל עציו וכך בכל עולם הטבע, אבל הפירות שלנו בעולם הן המצוות. זה כל כך עמוק וצריך להפנים את זה. גם אם הנרצח הזה היה גוסס או טרפה שיש לו עוש שלושים שניות לחיות, הוא עוד יכול היה לקיים מצווה אחת בעולם וזה הפירות שלו – קיום מצוות זה קיום רצונו של הקב"ה בעולם, ויהודי יכול לעשות בזה את מה שאף מלאך לא יכול לעשות – אתה מבטל את עצמך, מקבל את עולו של הקב"ה ומפעיל פה למטה את האלוקות, וזה הפרי שנשאר פה בעולם הזה אחרי מאה ועשרים שלך. בבנים ובנות, ואף שזו נחת עצומה לראות אותם גדלים והולכים בדרכך, זה משותף לכל החיות בעולם ונכון שגם האדם נתברך בזה, אבל מהות פירותיו של האדם בעולם הן המצוות.

פתחנו בזה כי לעניות דעתי היא באה להסביר את סמיכות הפרשיות שופטים וכי תצא. לכאורה היא די 'תקועה' שם – בסוף שופטים מדברים על היציאה למלחמה, וכהן משוח מלחמה שמעודד את הלוחמים, ומי שב לביתו ולא יוצא למלחמה, ופרשתנו, כי תצא, פותחת אף היא בענייני מלחמה – "כי תצא למלחמה על אויבך", ובין שתי הפרשות הללו מופיעה פרשת עגלה ערופה כאילו שלא במקומה, אבל בעומק עגלה ערופה היא מהות המלחמה והיא אף ההקדמה לכי תצא, הפרשה הכי עמוסה במצוות בכל התורה כולה.

כהקדמה למהות המצוות, באה עגלה ערופה ומדברת בעניינו של יהודי חלל שנמצא באדמה, מה קרה בעולם. הצינור שיכול להביא לעולם את מצוותיו של הקב"ה פסק. וגם אם אני לא מבין דבר במצוות הקב"ה כי זו מציאות שאני לא פועל בה בשכלי, במוחי, אלא מתוך קבלת עולו של הקב"ה ואני מפעיל את האלוקות, את האור האלוקי בעולם, אני מביא את הפירות לקיומו של העולם הזה, הרי שאני יודע שאין לי שום הבנה בערך האדיר של אותו יהודי, של הנחת תפילין של יהודי פשוט, של מצוות בין אדם לחברו או ברכה שיהודי מברך. כל הטבע, כל המציאות, כאשר יהודי לא יכול לקיים מצוות יותר, הרי שהנחל האיתן הוא כבר איננו נחל ולכן הוא לא ייעבד ולא ייזרע, והעגלה לא תביא עגלים – העולם נעצר, כי העולם מקבל את כל חיותו מהמצוות שהן הפירות, הפריה ורביה, שאותן חלילה עצרנו באותו חלל שנמצא באדמה.

מצוות היום בשופר

פתחנו בזה ומכאן נעבור למצווה המיוחדת של ראש השנה, היחידה והייחודית לו – מצוות שופר. הפירוש המקובל לביטוי החז"ל "מצוות היום השופר" (משנה ר"ה ג', ג') הוא שזוהי המצווה היחידה המיוחדת לראש השנה. יתר המצוות דומות לשבתות ומועדים אחרים – סעודות, תפילות וכו'. אכן, יש תפילות מיוחדות – תפילת מוסף הכוללת תשע ברכות, מלכויות, זכרונות ושופרות, ולא כמו בכל שבת וחג שבע ברכות. חז"ל אומרים –

אמר רבה אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה,^[2] ובמה בשופר. (ר"ה ל"ד:)

אבל המילה שופר לא מוזכרת בתורה בשום מקום בהקשר של ראש השנה. מה שכתוב הוא "יום תרועה יהיה לכם" (דמבדבר כ"ט, א') ופעם אחרת – "זכרון תרועה" (ויקרא כ"ג, כ"ד). יום תרועה זה מה שאנחנו תוקעים ומריעים, ואילו זיכרון תרועה – בימינו, כאשר ראש השנה חל בשבת אז אנחנו לא תוקעים בפועל אלא זוכרים את התקיעות, אבל כאשר בית המקדש קיים, עושים 'זכרון תרועה' במלכויות, זכרונות ושופרות, וכפי שרש"י מביא על התורה.

אנחנו יודעים שהתקיעות מחולקות בהתחלה לשלושים קולות, לפני תפילת מוסף, ולאחר מכן אנחנו מקפידים שבתוך התפילה בהקשר הישיר של שלש הברכות הייחודיות האמורות, אנחנו תוקעים תשר"ת, תש"ת ותר"ת ומשלימים למאה קולות – כדי לחבר את הברכות עם התקיעה בפועל.

ובמה? בשופר

המילה שופר כפי שאמרנו לא מוזכרת בהקשר של ראש השנה. היא מוזכרת בספר ויקרא בפרשת בהר בקשר עם מצוות היובל – ביום הכיפורים של שנת היובל תוקעים בשופר, ושם כתוב –

וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכׇל־אַרְצְכֶֽם. וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ. (ויקרא כ"ה, ט'-י')

זו הפעם היחידה בה כתוב שופר ותרועה יחד, וחז"ל לומדים שהתקיעות של החודש השביעי, היינו תקיעת היובל – אחת לחמישים שנה – ביום הכיפורים, והתקיעות של ראש השנה – בכל שנה – הן בשופר.

לגבי ברכות מלכויות, זכרונות ושופרות – אנחנו אומרים אותן רק בראש השנה אבל יש פעם אחת נוספת שהן נאמרות ועדיין אנחנו לא זכינו לכך – במוסף של יום הכיפורים של שנת היובל. היום שאין לנו יובל, חלק גדול מהמצוות גם לא נוהגות – גר תושב, עבד עברי, ערי חומה וכו' ומה שיש לנו זה דרבנן – שמיטה, שמיטת כספים ועוד.

אז נחזור ונסכם, לפי רוב הנוסחים אנחנו תוקעים בשופר הן בתפילת הלחש^[3] והן בחזרת הש"ץ, בכל שלש הברכות, כדי לחבר בפועל בין "אמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות כדי שתמליכוני עליכם" לבין התקיעה. ההמלכה של הקב"ה היא בתקיעה בשופר, בקרן של בהמה. וצריך להבין – האם זה באמת מה שהקב"ה רוצה? האם זה מה שראוי להמלכת מלך מלכי המלכים? מה הרעיון בזה?

התשובה הרגילה היא שאכן כך ממליכים מלך, בתקיעה, אבל בפועל אנחנו יודעים שמלך ממליכים בחצוצרות ולא בשופר, וזו ההדגשה של חז"ל – "ובמה? בשופר", היינו דווקא בשופר ולא בחצוצרות! בבית המקדש שיבנה ב"ב, אז כיון שכתוב "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" (תהילים צ"ח, ו') – "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות" כדי שלהראות שמצוות היום בשופר, וכולנו מכירים את ההתרגשות שאוחזת בנו בעת התקיעות בשופר.

שופר הגזול

במחזור התפילה בנוסח האר"י של אדמו"ר הזקן, מופיעות הערות קטנות שכתב אותן אדמו"ר הזקן עצמו.^[4] לפני התקיעות, כאשר אומרים שבע פעמים את מזמור התהילים מ"ז, כתוב כך –

אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר ויאמר מזמור מ"ז ז' פעמים.

הפלא הגדול הוא שזהו המקום יחיד בו אומר האדמו"ר הזקן שעל האדם להכין את עצמו לקראת המצוה. זה לא מופיע בשום מצווה אחרת, בשום תפילה אחרת, בשום מקום אחר – לא בסידור התפילה שלו, לא במחזורים וכו'. אין אפילו לא עוד פעם אחת שהוא עומד ואומר "יכין עצמו לקראת המצווה". ולמה הוא מתכוון במילים האלה? מה צריך אדם לעשות בהכנות הללו? אם הוא מתכוון שיגידו כל מיני כוונות ורמזים, "לשם ייחוד קודשא בריך הוא" וכו' – אז שיגיד. אגב, קריאת התורה של ראש השנה ביום הראשון היא הולדת יצחק וביום השני – עקדת יצחק, ובשנים בהן ראש השנה יוצא בשבת יש רק יום אחד, השני, בו תוקעים בשופר. ועוד – "יכין עצמו לתקוע בשופר", והרי המצווה היא לשמוע קול שופר ולא לתקוע?! התוקע הוא בלבד המכין את עצמו לתקוע והיתר רק שומעים!

יש שיחה שלמה של הרבי מליובאוויטש זיע"א שהוא עוסק בנקודה הזו ואנו ננסה לאט להיכנס לכל זה. הרמב"ם אומר –

מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר יום תרועה יהיה לכם… (רמב"ם הל' שופר ולולב א', א')

כאן הוא עדיין לא מפרט את סדר התקיעות, אך הוא מחדש חידוש לשיטתו (והשו"ע לא פוסק כך) וממשיך –

…ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף. וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש. (שם)

לדעת חלק גדול מהראשונים, אם אין לי שופר של אייל אבל יש של בהמה אחרת, חוץ משל פרה שמזכירה את חטא העגל, תוקעים בו, אבל לדעת הרמב"ם – רק שופר של אייל כשר לתקיעה והאחרים פסולים. אלו דברים תמוהים – לדעתו שופר האייל שמזכיר את עקדת יצחק בלבד, שיחשב לכם כאילו עקדתם אתם עצמכם לפני הוא מהות השופר. יוצא מהרמב"ם שאם אני תוקע בשופר של בהמה טהורה אחרת לא יצאתי ידי חובה. נשאל שאלה – אם תקעתי בשופר של בהמה שהיא עבודה זרה או בשופר גזול, האם יצאתי ידי חובה? ישוע שאם השתמשתי בלולב גזול וודאי שלא יצאתי ידי חובה, אבל בשופר של עבודה זרה או גזול – יצאתי ידי חובה, כי המצווה בראש השנה היא לשמוע את קול השופר ולא לתקוע בו, ואין גזל בשמיעה.

יוצא פה דבר פלאי – שופר של ע"ז או גזול יוצאים בהם ידי חובה אבל בשופר שאיננו של אייל, לפי הרמב"ם, לא יוצאים ידי חובה! והרמב"ם אומר שגם ביובל זה כך. דרך אגב, פירוש המילה "יובל" אומרת הגמרא פירושו בערבית הוא 'אייל'. במעמד הר סיני תקעו בשופר ושם כתוב "במשוך היובל המה יעלו בהר". היובל הוא השופר שנקרא על שם האייל.

"אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר". גם בזמן שבית המקדש היה קיים, לכבוד בית המקדש היה שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, אבל בשאר המקומות אין תוקעים אלא בשופר בלבד. ההלכה הזו כ"כ מוזרה עד כדי כך שאם תקעתי בשופר של עולה, שכידוע אסור להשתמש בשום דבר שלה, יצאתי ידי חובה. למרות שזו מעילה בהקדש – אבל אין מעילה בשמיעה.

שופר של יובל

אמנם ביובל המצווה היא לא לשמוע אלא לתקוע, זה פלאי פלאות –

מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה (שנאמר והעברת שופר תרועה) וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בר"ה ומעבירין שופר בכל גבול ישראל. (הל' שמיטה ויובל רמב"ם, י', י')

נשים לב – המצוה ביום הכיפורים של שנת היובל היא לתקוע בשופר ולא לשמוע, ולמרות ששנת היובל מתקדשת בראש השנה, תוקעים רק בעשירי לתשרי. אך מה עושה התקיעה? הרי השנה כבר התקדשה? והתוקעים הם "כל יחיד ויחיד", ומי שלא יודע צריך ללמוד. והרמב"ם ממשיך –

שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר ואחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו בו את החדש בין בב"ד שלא קדשו בו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין ושלא בפני בית דין. (שם י"א)

אם היובל נקרא על שם האייל שבשופרו תוקעים, על שם התקיעה, אז שנת היובל נקראת לכאורה על שם דבר צדדי, תקיעת השופר, ולא על שם משהו מהותי יותר כמו שילוח העבדים, שנת החופש וכיו"ב, וצריך להבין את זה.

שנת היובל היא השנה החמישים, שנה שניה רצופה של שמיטת קרקעות וכספים אבל העיקר הוא עבדים שרצו להישאר לאדוניהם ולא לצאת חופשי לפני כן ונרצעו אזניהם – ביובל הם חייבים להשתחרר, ושדות חוזרות לבעליהם, והעולם כולו מתאפס. ואם כל זה מתרחש בראש השנה – מה עושה תקיעת השופר של יום הכיפורים של היובל? רש"י אומר מפורש שאת שנת היובל, שנת החמישים, מקדשים בית הדין הגדול שבירושלים בראש השנה, אז מה עושה תקיעת השופר של יום כיפור? ואגב, זה חילול שבת עצום לכאורה. בראש השנה רגיל שחל בשבת לא תוקעים בשופר רק מחשש שאולי יעבירו אותו בלי עירוב, אבל ביום הכיפורים של יובל, שהוא יום שבת שבתון, כל אחד ואחד צריך לתקוע בשופר! ואגב, תקיעת השופר שמסיימת בכל שנה את יום הכיפורים היא זכר לתקיעת היובל ולא כפי שעולם נוהג לטעות ולחשוב שזה כדי שיידעו מתי אפשר כבר לאכול…

יום שופר ותרועה

נראה את המשך לשון הרמב"ם –

מר"ה עד יוה"כ [עשרת ימי תשובה] לא היו עבדים נפטרים לבתיהן [למרות שהשנה כבר התקדשה ואסור להם לעבוד יותר את אדוניהם] ולא משתעבדין לאדוניהן ולא השדות חוזרות לבעליהן אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם [יושבים כל העבדים בחגיגות עצומות, ועטרותיהם בראשיהם כמו צדיקים לעתיד לבוא, כמו מלכים יושבים ועטרותיהם בראשיהם]. כיון שהגיע יום הכפורים תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן. (שם י"ד)

אלו עשרת ימי תשובה, בהם שבים העבדים, על אף שהם לא חוזרים בפועל. תארו לעצמכם איזה בלאגן יש בארץ בימים האלה, ברכבות, באוטובוסים – הכל שב, ודה פקטו זה קורה ביום הכיפורים, למרות ש'דה יורה' השנה מתקדשת כבר בראש השנה. החיבור בין היובל לראש השנה הוא מוחלט וכל מה שתוקעים בר"ה נלמד מהפסוקים של היובל, ועכשיו בואו נראה את הדבר הפלאי שיש פה – "תקעו לפני בשופר של אייל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ויעלה לפני כאילו עקדתם אתם לפני". מהי מצוות שופר? הסברנו לעיל שזו פשוט המצווה הייחודית של היום, אבל הדבר היותר מהותי הוא שכל מהותו של ראש השנה היא השופר, ומהות השופר היא להמליך עלי את הקב"ה באמת, דהיינו לקבל עלי את עולו לגמרי.

מה שקורה בשופר של אייל ביום הכיפורים ביובל הוא שגם עבדים שלא היו מוכנים מעולם לקבל על עצמם לגמרי את עול מלכותו של הקב"ה, משתחררים כעת. "אוזן זו ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים", ושם, על הר סיני, גם היה השופר.

ומתי נתקע בשופר? בעז"ה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור, וזה יקרה בבית המשיח. בתחיית המתים –

כׇּל־יֹשְׁבֵ֥י תֵבֵ֖ל וְשֹׁ֣כְנֵי אָ֑רֶץ כִּנְשֹׂא־נֵ֤ס הָרִים֙ תִּרְא֔וּ וְכִתְקֹ֥עַ שׁוֹפָ֖ר תִּשְׁמָֽעוּ. (ישעיהו י"ח, ג')

והנה פסוק עוד יותר מדהים מהנביא צפניה. הוא מתאר את יום הדין הנורא, היום הקשה, שבו תהיה כל החלוקה הגדולה בין מי שקיבל עליו את מלכות ה' לבין מי שלא קיבל עליו –

קָר֤וֹב יוֹם־ה֙' הַגָּד֔וֹל קָר֖וֹב וּמַהֵ֣ר מְאֹ֑ד ק֚וֹל י֣וֹם ה' מַ֥ר צֹרֵ֖חַ שָׁ֥ם גִּבּֽוֹר. י֥וֹם עֶבְרָ֖ה הַיּ֣וֹם הַה֑וּא י֧וֹם צָרָ֣ה וּמְצוּקָ֗ה י֤וֹם שֹׁאָה֙ וּמְשׁוֹאָ֔ה י֥וֹם חֹ֙שֶׁךְ֙ וַאֲפֵלָ֔ה י֥וֹם עָנָ֖ן וַעֲרָפֶֽל. י֥וֹם שׁוֹפָ֖ר וּתְרוּעָ֑ה… (צפניה א' י"ד-ט"ז)

יום שופר של אייל, של עקדת יצחק, ולרמב"ם זה מעכב. זו המצווה שאין בה שום מעשה ושום דבר לא מעכב בה חוץ מדבר אחד – להתבטל לגמרי ולקבל את עול מלכות שמיים.

מצוות עשה ללא עשיה

"מצוות היום בשופר". לכאורה, יש לנו עשרה ימים של תשובה, עשרת ימי תשובה, ומתוכם את שני הראשונים אנחנו 'מבזבזים' על דברים אחרים חוץ מלעשות תשובה. לא חבל? – העניין בראש השנה הוא שאנחנו לא מדברים על שום דבר פרטי, שום חטא או תשובה, אל תגיד "רבש"ע תעזור לי בתפילות, תעזור לי בצדקה וכו'", אסור. בראש השנה אתה צריך להתבטל במהות לקב"ה, תקבל על עצמך את מצוותיו, את כל המצוות. הפירות של יהודי בעולם, כמו שפתחנו ואמרנו הן המצוות – קבל על עצמך עול מלכות שמיים ועול מצוות. זה מה שאני רוצה.

וזה הפירוש בדברי אדמו"ר הזקן "אחר קריאת התורה" – אחרי שקראנו על הולדת יצחק ועל עקדתו, "יכין עצמו", כלומר זו המצווה הראשונה של כל השנה ולכן אתה צריך להכין את עצמך בזה לכל המצוות של כל השנה, ובואו נשמע טוב – הוא לא אומר "לשמוע קול שופר" אלא "לתקוע בשופר". מתי אני עצמי תוקע בשופר? – ביום הכיפורים של היובל. כל יחיד ויחיד יצטרך בעז"ה לתקוע בשופר, ואז, ביום הכיפורים ההוא, ייגמרו עשרת ימי התשובה ולא תהיה עוד מציאות של משהו שהוא חוץ מעבדות ה' בעולם, ואז כל הדינים חוזרים, וכל העולם חוזר למציאות הנכונה שלו. זה השופר.

מצוות היום לא לעסוק בשום דבר אחר. זה געוואלד. בואו נשאל שאלה – הביטוי "מצוות עשה" על פניו נראה כסותר את מצוות השופר (שהיא מצוות עשה), שהרי "מצוות עשה" זה לעשות ואילו כאן אנחנו לא עושים כלום, רק מטים אוזן. בלולב אנחנו נוטלים את הלולב, בתפילין אנחנו מניחים את התפילין, במצוות קידוש אנחנו עושים קידוש, הדלקת נר חנוכה וכו' – ואילו כאן בשופר אנחנו לא עושים כלום. אז מה המצווה? – המצווה כאן היא מצוות עשה להשתיק את כל הקולות האחרים. להדמים את כל הקולות ולהשאיר רק קול אחד.

מי עוד מקיים מצוות עשה לתקוע ומצוות עשה לשמוע? – הקב"ה. הוא תוקע "בשופר גדול לחירותנו", והוא "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים".

מצוות העשה בשופר היא להגיע לכך שאני תוקע על ידי שאני לא שומע שום דבר אחר. להתכונן חמישים שנה לתקיעת השופר של היובל. לשמוע קול שופר. ואת הכח לזה אפשר לקבל רק אחרי שאתה קורא בתורה ומחובר לקריאה ולעקדת יצחק. "אמרו לפני עקדה כדי שאזכור לכם עקדתו של יצחק וייראה כאילו עקתם לפני" – אבל איפה אני ואיפה עקדתם… העוקד והנעקד והמזבח. מה שקורה ביום הכיפורים של היובל קורה בראש השנה של כל שנה.

בראש השנה בעשור לחודש

בסוף עשרת ימי תשובה באה החתימה, נכון? ממש כמו אצל העבדים – יש כתיבה ויש חתימה. יום הכיפורים הוא הגמר ובאמצע, מראש השנה ועד יום הכיפורים, הם עוד לא הולכים הביתה אבל מצד שני כבר לא משתעבדים לאדוניהם, וביום הכיפורים נגמר הכל – "גמר חתימה טובה" ושם התקיעה הגדולה.

המושג "ראש השנה" לא מופיע בשום מקום במקרא. יש "יום תרועה", "זכרון תרועה" וגם "באחד לחודש השביעי" אבל לא כתוב "ראש השנה". יש מקום אחד שבו כתוב "ראשית השנה" אבל זה לא קשור לא' בתשרי. זה נכון – כמעט. יש בתנ"ך מקום אחד בלבד שבו מופיע המושג הזה "ראש השנה", בספר יחזקאל. יחזקאל מקבל שם את הציווי האחרון והגדול שלו, ציווי שילווה אותו משם ועד סוף הספר שלו, לאורך תשעה פרקים, ובחזונו הוא מגיע לירושלים ורואה שם את בית המקדש השלישי, את העולם מגיע אל היובל הגדול שלו, את הגאולה. וכל זה מתרחש ביום מסוים –

בְּעֶשְׂרִ֣ים וְחָמֵ֣שׁ שָׁנָ֣ה לְ֠גָלוּתֵ֠נוּ בְּרֹ֨אשׁ הַשָּׁנָ֜ה בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֗דֶשׁ בְּאַרְבַּ֤ע עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר הֻכְּתָ֖ה הָעִ֑יר בְּעֶ֣צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה הָיְתָ֤ה עָלַי֙ יַד־ה' וַיָּבֵ֥א אֹתִ֖י שָֽׁמָּה. (יחזקאל מ', א')

שמענו? "בראש השנה בעשור לחודש ". איך זה יכול להיות? רש"י אומר שם שזו היתה באמת שנת יובל ובעשור לחודש בעצם מתחילה שנת היובל. עשרת ימי תשובה הם ראש שמתחיל ב-א' בחודש ומסתיים ב-י' בו. ראש השנה הוא היום שבו אנחנו יודעים לשמוע קול שופר ומכינים עצמנו שהשמיעה היא תקיעה. אין מעילה בשמיעה, התוקע בשופר גזול – חייב אולי על גזל אבל יצא ידי חובת שמיעת התקיעה. וצריך להדמים את כל הקולות האחרים בעולם, להשתיק הכל. אני כולי נעקד עכשיו. זה המושג של קבלת עול מצוות – אני מכין את עצמי להיות מצווה ע"י הקב"ה. וכשאני מצווה אני יכול ליצור פה אינסוף. כי זה לא אני, זה לא המוחין שלי – זה האינסוף שבא לידי ביטוי דרכי.

את הדברים הבאים הזכרנו כבר פעם. אברהם אבינו מסיים את עקדת יצחק בנו, רואה את האייל ולוקח אותו ומעביר את כל הכוחות האדירים שלו דרכו – האייל הוא המצווה הראשונה, הקרבן הראשון שמובא באופן מסודר על המזבח בהר המוריה., והוא מביא את האייל כאילו היה זה יצחק – "ויעלהו לעולה תחת בנו" (בראשית כ"ב, י"ג).

השופר הוא החלק הכי נמוך בבהמה, בחיה. כי גם מהעור של האייל אפשר לעשות לבוש, והבשר הוא בשר שנאכל אבל השופר הוא קרן שנמצאת בראש האייל ההולך בראש העדר, ומאיים בנגיחה 'שופוני יא נס'. עם הקרן שלו הוא יכול לנגוח, להראות את עצמו, את כוחו. השופר הוא שפופרת – אנחנו לוקחים את השופר, מוציאים אותו מהראש של האייל והופכים אותו כלפי מעלה. כשהוא היה מחובר לראש האייל, החלק הרחב היה מחובר לראש והחלק הצר היה כלפי מעלה, ואילו אנחנו כדי לתקוע הופכים אותו –

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ. (תהילים קי"ח, ה')

אני אומר שהמוחין שלי, הראש, המקור, גזע הנשימה, הראש הוא המהות, הוא הבסיס, שם יש הכל, זה מהות החיים, שם ולא בלב. ואני הופך את השופר כלפי מעלה, את המרחב, ומיצר מפה נפיחה כלפי מעלה, החלק הרחב פונה לשמיים. החלק הצר נשאר אצלנו בפה, בראש. הראש הוא מקום החשיבה, מקום התובנות והסברות. ענינו של השופר הוא לקבל על עצמי עול מלכות שמיים – שכל המוחין שלי, כל השכל שלי, החכמה הגדולה ביותר שאני מבין היא שאני שומע קול שופר, ואני מדמים כל קול אחר. הכל עולה עכשיו כדי שאקבל על עצמי עול מלכות שמיים.

זה מדהים, אגב, שלמילה שופר אין תרגום לשפות אחרות – תבדקו. Horn זה קרן ולא שופר. שופר נשאר שופר בכל השפות. שופר זו היצירה שלנו היהודים, "מצוות היום בשופר". מלך בשר ודם ממליכים בחצוצרות אבל את מלך מלכי המלכים אנחנו ממליכים בשופר. את הקב"ה אני ממליך ע"י שאני לוקח את החלק הכי נמוך בבהמה, מעביר את המוחין למעלה ומייצר ערוץ שמיעה ביני לבין הלמעלה – כי העצם היא סתומה, יש בתוכה סחוס, ואני פותח אותה, עושה ממנה שפופרת ופונה למעלה ואומר "רבש"ע אני מקבל על עצמי את מצוותיך".

להיות מצוּוֵה

עכשיו בוא תשמעו דבר ששמתי לב בעבר רק למחצית ממנו, דבר לא ייאמן. ראש השנה הוא כידוע יום בריאת האדם. בכ"ה באלול הקב"ה ברא את העולם וביום השישי, בא' בתשרי, ראש השנה, הוא ברא את האדם. מה העבודה שאני צריך לעשות בתקיעה – תוים? סולמות? לנגן עם אקורדים? – לא. פשוט לקחת את השופר, לוודא שאין חציצה בינו לבין הפה שלי, ואז להוציא קול.^[5]

הפעולה הראשונה שעושה הקב"ה עם האדם היא –

וַיִּ֩יצֶר֩ ה' אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה. (בראשית ב', ז')

הפעולה הבאה שהקב"ה עושה היא שהוא לוקח את האדם לגן שהוא נטע ומניח אותו בגן עדן ואז –

וַיְצַו֙ ה' אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל. (שם ט"ז)

הוא מצווה עליו, לא אומר לו. זה לא היה לפני כן בשום נברא אחר – הציווי. זו ההופעה הראשונה בתורה של המצווה, ומה היתה המצווה? כשהיינו בגן הילדים תקעו לנו את השטות שהמצווה היתה שלא לאכול מפרי עץ הדעת, אבל הנה מפורש פה בפסוק שהמצווה היא לאכול מכל עצי הגן, ורק הסייג במצווה הוא –

וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ… (שם י"ז)

מצוות העשה שהקב"ה נתן לנו בראש השנה היא לאכול מכל עץ הגן. בשר לא היה, עופות לא ניתן היה לאכול.^[6] רק מעץ הגן היה אפשר לאכול. למה אכלתי מעץ הגן? – 'כי אני רעב', אולי, אבל הפסוק אומר שכל מה שאתה אוכל זו מצווה – "ויצו". אני חי את ציוויו של הקב"ה. על דבר שהאדם אכל בגן עדן הוא היה צריך לברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת…" – בננה, תפוח, ליצ'י או שתיית קפה, ואז את הברכה המתאימה – העץ, אדמה או שהכל. בדיוק כפי שאנחנו מברכים כיום "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה" ואחרי זה מברכים "המוציא". הקב"ה ציווה עלי לאכול מכל עץ הגן. כל פעולה שאני ממלא בה את הבטן שלי, כלומר כל פעולה גשמית שלי היא מצווה!

והנה אנחנו מגיעים לעיקר – בראש השנה הקב"ה נפח בי נשמת חיים והפך אותי למצוּוֵה. נפגשו המצָוֵה והמצוּוֵה. מה שקורה בראש השנה, "יכין עצמו", הוא שאני נופח באפיו של הקב"ה כביכול נשמת חיים – אותה פעולה אבל בהפוך – ומקבל עלי להיות מצוּוֵה. אין שום דבר ספציפי – לא אשמנו ולא בגדנו. לזה נגיע אחר כך בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים. מה אני עושה בראש השנה? – "עבדים משתחררים". אני רוצה ומבקש לקבל עלי "יכין עצמו לתקוע בשופר", רוצה שהשמיעה שלי תהיה הדממה כזו של כל המציאות והשמיעה תהיה הדבר הכי אקטיבי בעולם. אחרי חמישים שנה זה יהפוך להיות יובל. השמיעה שאין בה מעילה ואין בה גזל ואין בה ממשות, היא תהיה המציאות של מצוות העשה שלי. הקב"ה נפח בי היום נשמת חיים והפך אותו למצָוֵה ואותי למצוּוֵה, ואני פספסתי קצת – מחטא אדם הראשון ביקשתי לצאת מהציוות הזה, מהצוותא הזה. זה לא ייאמן.

מצוות מצות מצוות, להיות מצווה, אם רק היינו מבינים את המושג הזה.

ואת מצוותיו שמור – כי זה כל האדם

נסיים בסיום של אלול. תשרי הוא ראש השנה ויום הכיפורים ואז בסוף מגיעים לסוכות, שם קוראים במגילת קהלת. לפעמים נדמה שזו מגילה של דיכאון – הכל זה הבל, הבל הבלים, 'את זה עשיתי ואת זה עשיתי'. אבל אם מקשיבים טוב שומעים שמה שאומר שלמה המלך הוא 'אני הייתי החכם מכל האדם, בניתי מקדש, עשיתי את כל הדברים הכי גדולים בעולם – וכעת אני יודע שהכל גם יכול להיחרב. גם המקדש שבניתי. הבאתי לעולם בנים ובנות ואני יודע שגם זה יכול להיעלם. אני עשיתי גנות ופרדסים, יישבתי את ארץ ישראל – זה הכל באמת דברים עצומים וחשובים, אבל אני רוצה לומר לכם מהו הפרי שהוא המהות, שהוא כל עצמותו של אלול וראש השנה ויום הכיפורים, של האדם –

ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כׇּל־הָאָדָֽם. (קהלת י"ב, י"ג)

"ואת מצוותיו שמור – כי זה כל האדם". שלמה המלך אומר לנו 'אני אגיד לכם איפה פספסתי'. קראנו בפרשת שופטים בשבוע שעבר "וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ…" (דברים י"ז, י"ז) ושלמה עם המוחין הענק שלו אמר "אני ארבה – ולא אסור". הוא בנה מקדש, אבל בקבלת העול, בהתבטלות הגמורה, הוא בא בסוף ימיו ומלמד אותנו שיש דבר אחד שהוא הפירות של האדם בעולם. הוא ההתחלה, בשבילו האדם נברא, זו התכלית – "וייפח באפיו נשמת חיים ויצוו". בשביל זה הוא הניח אותו בגן עדן. הוא אמר לו – 'כל פעולה שלך היא מצווה – או מצוות עשה או מצוות לא תעשה. "מכל עץ הגן אכל תאכל" כלומר הכל זה מצוות עשה, ויש רק מצוות לא תעשה אחת – "ומעץ הגן טוב ורגע לא תאכל ממנו".

ובראש השנה, בכל שנה, אנחנו צריכים להכין עצמנו לתקוע בשופר. בעז"ה ביום ההוא בקרוב בימינו "ייתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", וכמו אצל אברהם ויצחק, העוקד והנעקד והמזבח,שאמר לכל העולם בהליכתו – "ונשתחוה", כמו כן גם כאן – "וישתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" בב"א.

1. זו הפעם היחידה בה אנחנו הורגים בהמה ועורפים את ראשה, הפך משחיטה (למעט מצוות פטר חמור אך שם ניתן לפדות ואכמ"ל). השחיטה משאירה את המהמה בטהרתה והיא מותרת לאכילה ואילו העריפה מנבלת את הבהמה. ↑

2. ובהמשך שם – "אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (שם ט"ז:) ↑

3. בנוסח אשכנז לא תוקעים בתפילת הלחש ומשלימים את החסר בסיום התפילה. ↑

4. חלק קטן מהן הוסיף אדמו"ר האמצעי, בנו. ↑

5. ואני לא נכנס עכשיו לענים השברים והתרועה, שהם ניסיונות שלנו להבין מהו קול היבבה. ובגלל הדימיון בין ראש השנה ליובל, שם אני מגיע לקבלת עול מלכות שמיים, היינו חירות גמורה. אין אפשרות אחרת יותר, השתחררנו מהדימיונות של העולם. ↑

6. אכילת בשר הותרה לבני האדם רק אחרי המבול אצל נח. ↑

השיעור מתמקד במשמעות ראש השנה והשופר. הרב מקשר את מצוות עגלה ערופה ורעיון "פירות האדם" (מצוות) למהות קבלת עול מלכות שמיים. הוא מבהיר כי מצוות השופר אינה רק שמיעה, אלא פעולה עמוקה של התבטלות והתמסרות לרצון האל. ההסבר מתייחס גם למצוות היובל, לחשיבותו של שופר האייל ולהקשר בין בריאת האדם למצוותיו הראשונות. השיעור מדגיש את השמיעה כהשתקה של כל קול אחר בעולם, המאפשרת לאדם להיות "מצווה" בעצמו.

ללמוד לירא

אני מבקש להיכנס הפעם למושג שאולי נראה לנו קצת מפחיד אבל הוא אולי המושג הכי מופלא שיש ובגלל שהוא אחד המושגים הכי מוכרים ונדושים, פחות מדי עוסקים בהם – יראת ה'. בכל אחת הפרשיות בחומש דברים אנחנו עוסקים בו והוא מופיע באופנים מפתיעים ביותר ואף בדרישה ללמוד אותו, אולי המושג היחיד שיש דרישה כזו כלפיו -"למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים". ללמוד לירא. נתחיל את הכל בלימוד של פסקה מדהימה של מרן הרב קוק זצ"ל, שהשבוע ביום ג' אלול חל יום פטירתו. תחילה נקרא את הדברים בלימוד ראשוני, בהמשך נשוב אליהם ונעמיק בהם וננסה לפצח את הפסקה הזו –

מקור יראת ד' הוא מצטייר בעומק הנשמה, מפני ההרכבה הנפלאה של שני ההפכים אשר בהשגחה האלהית:^[1] העדר הידיעה המוחלטת במהות האלהות,^[2] וודאות הידיעה במציאות השלמה.^[3] והתמזגות נפלאה של שני ערכים אדיריים הפכיים מאיימת^[4] היא מאד. "והנורא זה יעקב שאמר מה נורא המקום הזה"^[5] והוא (בראשית כה כז) "איש תם יושב אהלים", אהל אברהם ואהל יצחק, המתמזג בתפארת ישראל^{. "}הדר חכמה יראה".^[6]

שלילת הידיעה היא מוכרחת,^[7] מפני שכל ידיעה היא מטשטשת את הידוע,^[8] כשם שהיא מבררת אותו, מפני הטשטוש הנמצא במדע האדם, והוא הדין בכל מדע של כל הויה מוגבלת שיש לה ראשית.^[9] ועצם החיים הרי הם היחש האלהי של ההויה, וזה אצור בידיעה הנעלמת, הנתפסת רק ברעותא דליבא, היותר כמוסה. ואי-אפשר לה להיות מוגלמת בידיעה מובלטת, מפני שתתטשטש ע"י ההגבלה, ובזה יבוטל קשר המציאות.^[10] על-כן אי-אפשר לשום הויה שתתפוס את ההויה האלהית, כדי שלא תתבטל מציאותה,^[11] ותכלית הידיעה ממשכת החיים וההויה, שאין בינה ובין מקור חיי החיים והוית ההויה שום מסך מבדיל – שום דבר חוצץ, הוא דוקא מה שלא נדע, כלומר לא הציור של העדר ידיעתנו, כי-אם עצמותה של שלילת הידיעה, שבחשכה העליון^[12] עצמות הידיעה האמתית מונחת היא בלא שום מגע יד מוגבלה, הממעטת את דיוקנה.^{[13] [14]} (ירמיהו כג כד) "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ד'".

כלומר אתה לא יכול לדעת את עצמותו אבל הוא מלא את השמיים. ובלשונם של חז"ל (ורש"י מביא זאת על התורה) – "הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (ב"ר ס"ט). וזו יראת אלוקים, זו יראת ה'.

הן יראת ה' היא חכמה

נחזור ונעמיק בכל זה בהמשך, אך כעת אני מבקש להתחיל את הכל מעיון בפרשות שלנו. כולם מכירים את הפסוק –

וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה ה' אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת־ה' אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכׇל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־ה' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ. (דברים י', י"ב)

ורש"י אומר שם –

…וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ מִכָּאן: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם (ברכות ל"ג ע"ב).

המסילת ישרים מזכיר את דברי חז"ל על הפסוק – "הן יראת ה' היא חכמה", והוא מְתָנה שם שעוסקים בתמיד בכל לימודים בעולם – לימוד חכמה, הלכה, רפואה, אסטרונומיה וכו', אבל בדבר האמיתי ביותר אין עוסקים, והוא לימוד יראת ה' –

והנה הכתוב אומר (איוב כח כח) "הן יראת ה' היא חכמה", ואמרו רבותינו ז"ל (שבת לא) "הן" אחת, שכן בלשון יוני קורין ל"אחת" הן".^[15] הרי שהיראה היא חכמה, והיא לבדה חכמה… (הקדמה למסילת ישרים)

המשפט הזה מחייב הבנה. מה הוא רוצה לומר פה? פתאום אנחנו מכבדים את הלשון היוונית? – התרבות היוונית נתפסה ע"י חז"ל כמרכז החכמה והמודרנה, יסודות הפילוסופיה, המדע, האמנות וכו', וכאן אומרים חז"ל שגם החכמה היוונית, אריסטו וכו', נאלצת גם היא להודות שבסופו של דבר רק יראת ה' היא חכמה ולעומתה יתר החכמות אינן נחשבות חכמה. ויש להבין את הדברים לעומקם, וכעת ניכנס לפרשות שלנו.

המושג יראת ה' מופיע בפרשת שופטים יותר מפעם אחת, ואנחנו נתייחס להופעה שלו בהקשר עם הצורך ללמוד את יראת ה', ובאופן מדויק יותר – אתה "יראת ה' אלקים". בלשון עממית בהקשר עם חודש אלול, הימים שלנו נקראים "ימים נוראים". זה נשמע מפחיד, מאיים, "מה נורא המקום הזה", אבל עוד מעט נראה שרק עם זה אפשר באמת לשמוח, וניכנס לזה לאט. הדוגמא הראשונה הוא המלך. המלך, כחלק מחובותיו צריך לכתוב לעצמו ספר תורה ייעודי, משנה תורה, יתר על הספר שכל יהודי צריך לכתוב לעצמו –

וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת-מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל-סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֖י הַכֹּֽהֲנִ֥ים הַֽלְוִיִּֽם. וְהָֽיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל-יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת-ה' אֱלֹהָ֔יו לִשְׁמֹ֠ר אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת-הַֽחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַֽעֲשׂתָֽם. לְבִלְתִּ֤י רוּם-לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן-הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַ֩עַן יַֽאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל-מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל. (דברים י"ז, י"ח-י"ט)

כלומר אם אתה, אדוני המלך, רוצה להאריך ימים, אתה צריך ראשית ללמוד ליראה את ה' (וצריך להבין מה הקשר בין יראת ה' לבין זה שהספר צריך להיות בחיקו). אגב, אנחנו יודעים שהשמחה היא מצווה גדולה אבל אין ביטוי מקביל 'למען ילמד לשמוח'! למה צריך ללמוד ליראה את ה'?

יראת ה' במימוש תאוות האכילה

בואו נעבור לענייני קולינריה. בפרשת ראה התורה מלמדת אותנו על המעשר השני. יש לנו מספר סוגי מעשרות שבהם יהודי מחוייב – מעשר ראשון ללוי, תרומה גדולה לכהן, תרומת מעשר מן המעשר, מעשר עני ומעשר שני. אמנם את המעשר השני אתה נותן לעצמך ולא לאחרים –

עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל-תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה. (שם יד, ,כ"ב)

יהודי חקלאי שגר בצפון והיבול שלו הצליח מאד צריך להיא מעשר שני לירושלים. הרב קוק שואל למה זה בכלל נקרא מעשר? הרי אני עצמי אוכל את זה. זה לא נתרם למישהו. אגב, אם יש לי המון תבואה, פירות וכו כמעשר – אני פודה את זה על דולרים, ביטקוין וכיוצ"ב, וצר את הכסף בידי ומביא איתי את זה לירושלים –

וְאָֽכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ה' אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁ֒ם מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָֽרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ… (שם כ"ג)

שאלה – יש לי מעשר של מאה אלף דולר. כמה אני יכול כבר לאכול? וגם אם הזמנתי את כל החברים, האם אני יכול לקנות בכספי המעשר הללו מזכרות לכל המשתתפים? ש"ס, ספרים, שופרות? – חלילה, רק אוכל! ואסור לחלק את זה לעניים אלא רק להזמינם להצטרף לאכילה –

וְנָֽתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר-תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֨יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָֽלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָֽׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ. (שם כ"ו)

רק על האש! לא וולבו ולא שום דבר אחר – רק דברים שנאכלים, "ולדות הארץ שראויים למאכל אדם" (שם ברש"י) ובשביל מה המצווה הזו נועדה? –

וְאָֽכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ה' אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁ֒ם… לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת-ה' אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל-הַיָּמִֽים. (שם כ"ג)

תאכל סטייקים עם בירות חופשי ויין משובח – כדי לירא את ה'. כל הוויסקי שבעולם. אחלה שיטה לירא את ה'! במקום שיגידו לי – 'אדוני, תשלוט בתאוות שלך, ותשאיר את זה בבית', אומרים לי – תאכל למען תירא את ה'.

ללמוד יראת ה' במעמד הקהל

אז נסכם סיכום ביניים. ראינו שהמלך כותב ספר תורה כלומר שהוא צריך ללמוד לירא את ה' כל הימים וכעת מתברר שכל יהודי, כל חקלאי שזוכה לעלות לירושלים עם המעשר שלו, שם הוא ילמד לירא את ה' כל הימים באכילה הזו. כתוב בחלק מהמפרשים שכיוון שיהיה שם כל כך הרבה אוכל, המביאים יהיו חייבים להזמין את הכהנים והלויים שבתוך החומות ועל ידי זה יתפעלו מהם ויגדלו בתורה. אולי. אז בואו נראה את הדוגמא השלישית לירא את ה'. בפרשת וילך, במעמד ויקהל, המלך מכנס את כל עם ישראל בחג הסוכות פעם בשבע שנים, יקרא להם את כל התורה והמגמה של כל זה היא –

הַקְהֵ֣ל אֶת-הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵֽרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת-ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָֽׁמְר֣וּ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת. וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹא-יָֽדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת-ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם כָּל-הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ. (שם ל"א, י"ב-י"ג)

אז זה לגבי כל מי שיכול ללמוד – יגיעו לירושלים וישמעו את המלך. אבל מה עם התינוקות? נשאיר אותם בבית עם בייביסיטר? חס וחלילה! גם הבייביסיטר צריכה להיות שם וגם התינוקות עצמם -"האנשים והנשים והטף". כולם פה. אז למה התינוקות צריכים להיות פה? הרי הם מפריעים לי לשמוע! עד עכשיו ראינו שמי שמצווה לירא את ה' היה ראשית המלך, אחרי זה כל מי שעולה לירושלים למעשר שני, והנה עכשיו – "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלהיכם כל הימים על האדמה…". מדהים.

אגב, כל ענין מצוות יראת ה' הזו בא עם הכניסה לארץ. ומה תעשו בארץ? תגדלו הרבה מנגו ותבואו לאכול סטייקים בירושלים כדי ללמוד ליראה את ה' כל הימים, בשמחה אדירה, תבואו להצטופף בירושלים עם כל הרעש והתינוקות שגם הם יבואו איתכם ללמוד ליראה את ה'.

מגמת מעמד הר סיני – יראת ה'

הדוגמא האחרונה שנביא ללימוד יראת ה' והיא מהותית, כוללת בתוכה ויכוח סמוי לא פשוט בין משה רבנו לבין הקב"ה, בהקשר עם החזרה הארוכה ביותר של משה רבנו בחומש דברים – על מעמד הר סיני. כבר מההתחלה מספר משה רבנו מה בא לעשות מעמד הר סיני והוא אומר שיש למעמד הזה מגמה ברורה –

רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ. (שם ד', ט')

במעמד הר סיני כל עם ישראל היו שם בנשמותיהם לדורותיהם. ומה יהיה שם? האם המגמה היא רק לתת לנו את התורה? – לא, שהרי מצוות ניתנו כבר לפני כן וגם לאחר מכן בערבות מואב. אז מה המגמה? –

י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י ה' אֱלֹהֶ֘יךָ֮ בְּחֹרֵב֒ בֶּאֱמֹ֨ר ה' אֵלַ֗י הַקְהֶל־לִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת־דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כׇּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן. (שם י')

הם ילְמדון ליראה אותי והם ילַמדון ליראה אותי – גם את המצוות נקבל בהר סיני אבל אם אין יראת שמיים אין כלום וזה מה שקיבלנו במעמד הר סיני. ואחרי שהמגמה הזו נאמרת קורה שם הסיפור המפורסם הבא – הקב"ה נגלה לעם ישראל בקולות ובברקים, העם אומרים "רצוננו לראות מלכנו" אבל יחד עם זה נבהלנו מהקולות ואמרנו למשה רבנו – "דבר אתה איתנו ונשמעה" –

וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת-הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַח֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל-רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם. וַתֹּֽאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ ה' אֱלֹהֵ֨ינוּ֙ אֶת-כְּבֹד֣וֹ וְאֶת-גָּדְל֔וֹ וְאֶת-קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי-יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת-הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי. וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם-יֹֽסְפִ֣ים אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת-ק֨וֹל ה' אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ. כִּ֣י מִ֣י כָל-בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁ֥מַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ-הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי. קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר ה' אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר ה' אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ. (ה', כ'-כ"ד)

משה לא אהב את הפניה הזו של העם, ובלשונו של רש"י שם-

וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ. הִתַּשְׁתֶּם אֶת כֹּחִי כִּנְקֵבָה, שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי עֲלֵיכֶם, וְרִפִּיתֶם אֶת יָדִי, כִּי רָאִיתִי שֶׁאֵינְכֶם חֲרֵדִים לְהִתְקָרֵב אֵלָיו מֵאַהֲבָה. וְכִי לֹא הָיָה יָפֶה לָכֶם לִלְמֹד מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְלֹא לִלְמֹד מִמֶּנִּי?

אך אז הקב"ה כביכול מתווכח איתו ומלמד אותו שיעור –

וַיִּשְׁמַ֤ע ה֙' אֶת-ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר ה' אֵלַ֗י שָׁ֠מַ֠עְתִּי אֶת-ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל-אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ. מִֽי-יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת-כָּל-מִצְוֹתַ֖י כָּל-הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם. (שם כ"ה-כ"ו)

אומר השפת אמת זיע"א – כשהם אמרו 'אנחנו לא יכולים' והם יראו כל כך מקול אלהים חיים מדבר מתוך האש והם מתו והיה צריך להחיות אותם בטל של תחיה, בא אליהם משה רבנו ואמר להם "אל תיראו כי בעבור נסות אתכם בא האלקים", ועכשיו ארבעים שנה אחרי כן, בא אליהם משה רבנו ואומר להם 'אני אשתף אתכם בתחושה שלי והיא מאד קשה, התשתם את כוחי, הייתם צריכים להתאמץ ולהגיע למדרגות כאלו', אך אז בא הקב"ה ואומר לו – 'לא, יא איבני, "היטיבו כל אשר דיברו, מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים" – הם ישמרו את כל מצוותי מתוך יראה אותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם אחריהם עד עולם' –

לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָֽהֳלֵיכֶֽם. וְאַתָּ֗ה פֹּה֘ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַֽאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל-הַמִּצְוָ֛ה וְהַֽחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ. (שם כ"ז-כ"ח)

אתה תישאר איתי ותתן להם את התורה.

כלומר המגמה של מעמד הר סיני לירא את ה' אדרבה התחזקה מתוך זה שעוד יותר קלטתי את הסתירה הזו, את ההרכבה הנפלאה של שני ההפכים הגדולים האלה, שראינו בראשית דברינו כפי שניסח אותה מרן הרב זצ"ל – את העדר הידיעה המוחלטת במהות האלוקות, כלומר את הידיעה שאם אני אתפוס אותה אני אתבטל, ויחד עם זה את הוודאות החזקה ביותר במציאות השלמה. הרי מה קרה במעמד הר סיני? זה מאד עמוק – "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-להים אין עוד מלבדו". קרע לנו את הרקיעים העליונים, וכשם שקרע את העליונים קרע לנו את התחתונים "וראו שהוא יחידי" – היינו הראיה שהוא יחידי היא ודאות שבשר ודם יכול להגיע אליה על מציאות האלוקות – ברור לו שהוא מצוי ושאין שום מצוי חוץ ממנו וכל מה שיש חוץ ממנו הוא כלום, אבל אז הגענו לבהלה כזו שתפסנו שאין לנו ולא תהיה לנו לעולם שום ידיעה מוחלטת במהות האלוקות, והוודאות של מציאות האלוקות כשהם באים יחד – אז נוצרת יראה, 'מכת חשמל' של מפגש הכי קיומי, הכי אֶקְזִיסְטֶנְצִיָּאלִסטי, עצם הקיום. הדבר היחיד שדומה לזה הם מציאויות נפשיות שאדם נופל בהם לפעמים, ולפעמים אדם מתרומם מהם בעז"ה, לגבי עצמך, לגבי מהותך, נשמתך. הידיעה המוחלטת שאני וודאי מציאות והעדר הידיעה המוחלטת מאידך במהות שלי, בנשמה שלי. אני יודע שאני יכול לכבוש פסגות אחרות, גבהים אחרים, אני יודע שאני לא במקום שלי, אני יודע שאני יכול עוד. היראה, הפחד שלי מאיפה שאני יכול עוד להיות, ויחד עם זה השמחה האדירה בוודאות המציאות.

יראת ה' אלקים

בעומק קוראים לזה – ה' אלקים. אלוקים זה כח, אלקים בגימט' עולה 'הטבע'. בספרים הק' זה מכונה בשם "אמונה מוכרחת", ואת זה יש גם לגוי. אז מה קיבלנו במעמד הר סיני? – שם הוי"ה היא הוודאות הפנימית, הידיעה הודאית במציאות, ולא בגלל שאני יכול להוכיח את זה.

בואו נתבונן בזה ונוכיח את זה – "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". כשמדען רוצה לדעת משהו הוא מחפש את המקור שלו. היש הזה בא מהיש הזה, והיש הזה בא מהיש הזה, וכך מגיעים ליסודות וכו', ואם הוא מספיק צנוע ומספיק בעל מידות הוא יודע שבסוף 'יש מאין'. היום קוראים לזה "החלקיק האלוקי", 'המפץ הגדול' וכיו"ב. משך שנים שהמדע ניסה להתנער מחבלי הגאווה, כי הצניעות הזו יכולה לקדם אותו עוד ועוד. זוהי ההתחלה של יראה אבל עדיין אין זו יראה. אולי זה קצת "יראת אלוקים" אבל זו לא "יראת ה' אלוקים". נסביר; אל האמונה המוכרחת הזו יכול להגיע בשכל בעצם כל אדם, וזו בעצם גם דרישה מכל אדם. זו היתה הדרישה מאבימלך כשלקח את שרה כשאברהם אמר לו "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני" – כלומר, אתה צריך שתהיה לך יראת אלוקים גם אם אתה מלך גוי. אולי אפילו פרעה המלך הגיע לזה במכות האחרונות. אבל מה היה חסר והושלם במעמד הר סיני?

אגב, האותיות שמרכיבות את המילה "יראה" הן אותן אותיות של המילה "ראיה" וגם של "אריה" – אריה שואג שאתה לא יכול להתקרב אליו. האריה שמתאר את החורבן, נבוכדנצר שמכונה אריה, והאריה שמתאר להבדיל את הקב"ה. האריה שמתאר את המקדש ואת המזבח. יראה יכולה להיות גם היראה הבסיסית והקטנה ביותר – יראת העונש. והיא גם היא עצומה. הידיעה שמביאה אותי לענווה, אבל אנחנו מדברים עכשיו על יראת הרוממות. האימה הזו, ולא מלשון איום, אלא "איומה כנדגלות", שבעומק בעומק אני מגיע לכך ששום הויה שתתפוס את ההויה האלוקית לא תוכל לעשות את זה כי היא תתבטל מהמציאות שלה, ואז אני מבין שתכלית הידיעה "שלא נדע", שביני לבין המקור של הכל אין שום דבר חוצץ, וזה נובע מכך ש"לא נדע". הידיעה שלי חוצצת.

יראת ההפכים

עכשיו תשמעו, זה פלא עצום – בהר סיני קיבלנו את שם הוי"ה, את שם ה'. יש אמונה מוכרחת כאמור ויש אמונה מהותית, אמונה שאני במהות שלי ישראל וקודשא בריך הוא חד. אני מאמין באמונה שלמה שלכל יהודי יש אמונה למעלה מהטבע והיא צריכה להתעורר. זה מה שמניע אותו להילחם עכשיו בעזה. זה מה שמניע אותו להאמין באמונה בה', ועל זה המלחמה! זה מה שמניע את עם ישראל לשיר "מקדש, ה' כוננו ידיך" כשהוא יוצא ממצרים, ומה שקרה במעמד הר סיני, שבנו בחר מכל עם ולשון, שם ראינו שהוא יחידי, כל אחד ואחד מאיתנו.

החיבור הזה בין ה' לאלוקים, "ליראה את ה' אלוקיך", "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים" וכו', החיבור הזה הוא מהות חיינו. לדעת שלאלוקים, להבנת השכל, אני יכול להגיע עוד קצת ועוד קצת, ועם זה אין לי שום ידיעה ושום הבנה ב-ה' ואני יודע שה' הוא האלוקים. כלומר כל מה שאני מגיע אליו לא הגעתי לכלום כי תכלית הידיעה שלא נדע, ו-"ה' הוא האלוקים" ו"את השמיים ואת הארץ אני מלא". הידיעה שמה שהגעתי אליו בהאלוקים, אם אני אגיד – 'הבנתי, קלטתי', הרי זה רק יקטין וימעט את הדיוקן חלילה, ופה אני נמצא ביראה, בענווה, ותופס שהמהות היא למעלה מהכל והיא תמשיך להיות למעלה מהכל. והיראה שאני תמיד נמצא במרחק שהוא בלתי סופי וככל שאני עולה יותר אני מבין עד כמה יש לי עוד להתקדם ולאן אני יכול להגיע ויודע שלעולם לא אתקרב לשלמותה. זוהי יראת הרוממות והיא מחולקת להמון המון שלבים.

אתם זוכרים, היה רגע שבו פרעה בא למשה רבנו אחרי מכת הברד ואמר לו –

וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֗ה וַיִּקְרָא֙ לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם ה֙' הַצַּדִּ֔יק וַאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָרְשָׁעִֽים. (שמות ט', כ"ז)

והאמת? אני מאמין לו שבאותה נקודה הוא באמת רצה את זה. גם משה רבנו האמין לו – זו הפעם היחידה שמשה רבנו התערב כאילו ואומר לו 'תשמע, אני הולך לומר לך עכשיו משהו ביני לבינך'. פרעה ממשיך ואומר –

הַעְתִּ֙ירוּ֙ אֶל־ה' וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד וַאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תֹסִפ֖וּן לַעֲמֹֽד. (שם כ"ח)

זה אותו פרעה שלפני זמן לא רב אמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ו-"לא ידעתי את ה'", ועכשיו הוא מתחנן למשה שיתפלל לקב"ה. אבל נשים לב – "העתירו אל ה'", אבל – "ורב מהיות קולות א-להים". 'העתירו' זה תהפכו את הכל, כמו לעתור לבג"ץ, כי כל הברד הזה היה למעלה מהטבע של ארץ מצרים, וה' יכול להפוך את כל הטבע, ואז לא יהיו קולות א-להים וברד – וא אני מבטיח שאשלח אתכם. עונה לו משה, ומה שנאמר עכשיו יהיה בשם החזקוני, וזו גאונות לא תיאמן –

וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת־כַּפַּ֖י אֶל־ה' הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֔וֹד לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֥י לַ-ה' הָאָֽרֶץ. וְאַתָּ֖ה וַעֲבָדֶ֑יךָ יָדַ֕עְתִּי כִּ֚י טֶ֣רֶם תִּֽירְא֔וּן מִפְּנֵ֖י ה' אֱלֹהִֽים. (שם כ"ט)

ובאמת כמה פסוקים לאחר מכן פרעה הופך את לבו ולא משחרר את העם. אומר החזקוני, זה מדהים – אומר משה רבנו לפרעה 'וואלה, אני מרחם עליך. אתה הגעת לקצה מדרגה שפרעה כמוך מגיע. אבל שה' הוא האלוקים אתה עוד לא תופס ולכן אתה לא תירא מה' אלוקים כי אתה לא יודע מה זה ומה המשמעות של זה. אתה בא ואומר לי 'אני רשע ואתה צדיק אז תפעיל את הכוחות שלך. תתפללו ואני מאמין שלתפילה שלכם יש כח לשנות גזרות ולבטלן', מעין תפילתו של יצחק "ויעתר יצחק", ועדיין הוא אומר שקולות האלוקים, כלומר הכח שהבנתי שהוא באמונה מוכרחת, שאיננו מהחרטומים, והוא לא מהיסודות הידועים ולא מהמפץ הקטן או הגדול – זה החלקיק האלוקי, זה האלוקות, אבל לדעת שה' הוא האלוקים ולכן להיות קטן ועניו ולדעת של-ה' אלוקים יש את העם שלו – "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תראון מה' אלקים". אתה זה עוד לא קלטתם.

מעשר עצמי-ירושלמי

חבר'ה, אתם יודעים למה אוכלים אנטריקוטים בירושלים עיר הקודש וקונים את "כל אשר תאווה נפשך"? – כי יסוד התאווה של האדם הוא עמוק מאד. לאדם יש תאוות כאלו שאין לשום בעל חיים. כל בעל חיים אוכל רק את מה שמתאים לו ולא מחפש לגוון או לשנות את התפריט. הכלבים לא ישתו מהיין והשכר אלא יאכלו רק מה שטוב להם ויזרקו את הצ'ימצ'ורי. תבוא לירושלים ואת כל התאווה שלך תעלה למקור שלה, לאלוקות, ותאכל ותשתה. במקום אחר שואל מרן הרב קוק זצ"ל איזה מן מעשר הוא המעשר השני שאני נותן אותו לעצמי? והוא עונה – זה שיהודי נותן לכהן או לעני, זה נתינה שלו לזולת, אבל בכל אחד מאיתנו יש כאן בתוך הלב שלו שני חדרים שבאחד הוא ירושלמי ובשני הוא תל-אביבי. לכל יהודי יש את נקודת הירושלים בלב- ואתה צריך לתת מהתל אביבי שלך לירושלמי שלך וללכת למלא את כל רצונותיך הגשמיים לפני ה'. אוכל. יהיה לך כל כך הרבה אוכל שוודאי תצטרך להביא הרבה אורחים, ושם אתה תשמח – "ושמחת אתה וביתך" – זה לא "בחגך" אלא באיזה יום בשנה שאתה תרצה, מתי שמסתדר לך עם העבודה שלך בשדות, ואז תאכל ותשמח ואל תלמד עכשיו אלא תאכל. בערב תלמד – עכשיו תאכל, וכך תלמד ליראה את ה' – 'כל הימים'.

יהודי יכול לפנות אל הקב"ה כשצר לו ולומר את פרק כ' בתהילים וכשטוב לו לומר את פרק ק', ואם הוא יהודי גדול הוא יגיד את שניהם, אבל ללמוד שהקב"ה פה כל הזמן וכל הזמן אני נמצא במתח הזה, באיום הנורא הזה – זה החידוש. בעשרת ימי תשובה אנחנו אומרים "הגדול, הגיבור והנורא", "קדוש ונורא שמו" – הוא קדוש ונורא ועכשיו אנחנו מדגישים עוד יותר את היכולת שלי להגיע עד כסא הכבוד – "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", וככל שאני קולט כמה גבוה אני יכול להגיע, אני קולט כמה אני נמוך וממילא מאיזה נמיכות אני יכול להופיע, ואין נמיכות שאני לא יכול להגיע אליה, כי לגביו אין הבדל בין גדול לקטן, ואין הבדל מאיפה בכלל אתה מתחיל. כל זה מתייחס רק לגבי, זוהי השיפוטיות שלי. בשיפוטיות שלי יש ללמוד ויש לאכול סטייקים אבל ב"ללמוד ליראה את ה' כל הימים", להעלות את "כל אשר תאווה נפשך" וכל אשר תשאל נפשך, להכיר את הסתירה האדירה הזו ולחיות ממנה – זה "היטיבו כל אשר דיברו".

עברנו במעמד הר סיני את התחושה שאני מתתי שם מתוך שהתבטלתי כי הייתי טיפה מעל המדרגה שלי ונגעתי במציאות שאני לא יכול להבין אותה ואז קיבלתי את המתנה הגדולה ביותר – מתתי, קמתי לתחיה והיראה שלי גדלה – וכך אני יכול לפרוח.

מלך ישראל לא יכול לצאת למלחמה בלי הספר הזה, כדי ללמוד ליראה את ה' כל הימים. הוא קורא בו כל ימי חייו והוא הולך איתו וזה לא קשור לרגע כזה או אחר – זה לכל המציאות.

רפרוף מדעי

מעתה נבין למה יראה היא חכמה ואין חכמה מלבדה – כי כל החכמות האחרות הם בעצם מוגבלות, כי ככל שהיא חכמה גדולה יותר היא מוגבלת יותר, ואילו היראה לבדה היא חכמה כי היא ההכרה שיש אינסוף ליכולת שלך להגיע עוד ועוד, ואתה לעולם לא תגיע לשום דבר, וככל שתגיע יותר – היראה שלך תגדל אותך.

זה הביטוי שהרב הזכיר בפסקה שפתחנו בה – "הדר חכמה יראה". היופי, האצילות, ההדר של החכמה זה לכמה יראה אתה מגיע, אחרת החכמה שלך מקטינה אותך. החכמה שלך מתגמדת ואתה מגמד את הכל מתוך החכמה שלך. אתה חושב שאתה יודע הכל ומתפאר בכך, 'פרשננו לענייני פרשננו' – ואז אתה יכול להרוס את כל העולם. "רק אמרתי אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני". זה מדהים.

יש לרב ביטוי שם בפסקה אחרת –

שכל זמן שאין יראת ד' מבססת את המדע הרי הוא כולו רק מרפרף על השטח החיצון של המושגים. שבאמת אינם בכלל חכמה. (שם א')

זו לא חכמה כי זה לא נוגע בראשית וכי הכל משתנה וקונספציה מביאה לקונספציה וזה נופל וההוא נופל – "והן יראת ה' היא חכמה והיא לבדה היא חכמה" ורק אתה יכול להגיע לזה ולכן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמיים", "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך" – את היכולת הזו לחיות את הסתירה הזו ולהיות ביראה של הסתירה הנוראית, ההרכבה של שני הדברים ההפכיים – העדר הידיעה המוחלטת במהות האלוקית.

איומה כנדגלות

שאלנו למה מביאים את התינוקות למעמד הגדול הזה של 'הקהל'? עומדים שם כל גדולי ישראל יחד עם התינוקות הקטנים כדי שכולם יבינו ממה שהמלך קורא בתורה בדיוק כמו אותם תינוקות קטנים. כל פרסי הנובל שיצרת וכל הש"סים שסיימת – ואתה רואה אותם ואתה לומד ליראה את ה'. הקב"ה מדבר אליהם, לתינוקות, כמו שהוא מדבר אלי. "למען ילמדון ליראה אותי כל הימים ואת בניהם ילמדון". את זה ה' שואל מעמך. זה מדהים.

אני כל כך אוהב את הפסוק הזה משיר השירים שהזכרנו קודם – "איומה כנדגלות", כאילו הקב"ה מחזיר לנו באהבה ואומר – 'וואו! גם אתם איומה. גם אתם נושאי הפכים. אתם כמו כולם אבל ככל שמעמיקים בכם יותר אתם אינסוף'. כאילו הקב"ה אומר ח"ו 'אני לא יכול להבין בכם, אתם כזה אינסוף. איך אפשר להבין בכם? אני מתמלא מכם יראה'.

ואגב זוהי יראת הרוממות שגויים הגונים מתמלאים בה כשהם רואים את ישראל. זו יראת הרוממות שמתמלא בה גר צדק. זו יראת הרוממות שתפסה את נירון קיסר כשהוא ראה את התינוקות וחזר בו מלהחריב את ירושלים ויצא ממנו רבי מאיר.

הרבה דברים התורה מציעה אבל יראת שמיים היא מבקשת שנלמד – "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם" (תהילים ל"ד, י"ב). אני, דוד המלך, רוצה ללמד אתכם את הכח הזה שבסתירה שבין שני ההפכים הללו ואת היכולת לחיות את זה בשמחה. לדעת שזה מקור החיות שלנו – תלמד ליראה את ה' כל הימים. היכולת למזג את ההפכים האלה ולעשות מהם את התפארת וזוהי מדת יעקב. יעקב שנקרא "נורא" והיא המידה שהוא מגלה. הנורא כמו היראה כמו הראיה של מה שאני רואה ותופס שאין לי שום יכולת לראות אותו, אני מתבטל לעומתו, אומר למשה "דבר אתה עמנו ונשמעה" והקב"ה אומר – 'הם ילמדו את היראה ותגיד להם שהם צדקו', ואחרי שהוא מסר לנו שהקב"ה אמר "היטיבו כל אשר דיברו" הוא בא ואומר לנו – "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה…"

לשאול יראה

חשבתי לעצמי שהמילה "שואל" איננה רק to ask אלא גם במובן של השאלה, to borrow. אם היראה שה' שואל מאיתנו מופיעה בפר' עקב אחרי שמשה מספר לנו על "היטיבו כל אשר דיברו, מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותו כל הימים", בא הקב"ה ואומר – את היראה הזו שאתם גיליתם במעמד הר סיני, שאתם גיליתם בעולם – את זה אני שואל מעימך, אני מבקש שתשאילו לי את זה. החדרתי בך את הכח הזה של יראת אלוקים, "והנורא", ואת זה אני שואל מעימך.

ובסוף יום הכיפורים אנו מסיימים את תפילות היום הקדוש בקריאה בת שבע פעמים שהוי"ה הוא האלוקים. זה ההבדל בינינו לבין פרעה, בינינו לבין מצרים. יתכן שבפקולטה לפילוסופה אלוקית פרעה ינצח אותי. יהיו לו יותר הוכחות ש-"רב מהיות קולות אלוקים וברד" והוא גם ייתן יותר דרשות על "העתירו אל ה'", אבל לירא מפני ה' אלוקים ומזה להגיע לשמחה ולהבין שזה הדר החכמה כי כל חכמה שאין בה יראת אלוקים כהדר היא סתם רפרוף על משהו שהוא חסר בסיס ויסוד ותכלית – את זה קיבלנו במעמד הר סיני. ללמוד ליראה את ה' כל הימים.

ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה ׇכׇל־הָאָדָֽם. (קהלת י"ב, י"ג)

1. יש כאן קוד שכאשר נצליח לפצח אותו נגלה פה 'פיצוץ'. מהם שני ההפכים שההרכבה ביניהם היא הציור שמצטייר בעומק הנשמה? ↑

2. היינו שאדם, שום אדם, לעולם לא יוכל להבין ולהשיג את מהות האלקות, את עצמותו ית'. ("לא ישיגוהו משיגי הגוף", י"ג עיקרי האמונה לרמב"ם). ↑

3. היינו שיש לאדם ידיעה וודאית במציאות של השלמות. וכפי שאנחנו רואים, "מבשרי אחזה אלו-ה", אדם לא יכול להגיע למהות נשמתו שלו אבל יש לו ודאות במציאות שלו. ↑

4. ויש לעמוד על פירוש המושג "מאיימת". בשיר השירים מופיע "איומה כנדגלות" (שיה"ש ו', י'). לא כתוב שהיא מטילה עלינו אימה או שהיא "נוראה ואיומה" כמו שהסבתות שלנו נהגו לומר. איומה כנדגלות פירושו שהרעיה מרשימה אותו כל כך, את הדוד, והיא מתנשאת בגודל כזה והאיום הזה הוא שיש כאן נשיאה של שני הפכים. הקב"ה אומר לרעיה – את נושאת שני הפכים. מחד, את כמו כל העולם, עם טבעי ככל העמים, אנשים ונשים, ארץ וכו', אבל מאידך את אינסוף. וכאשר אתה פוגש שני ערכים הפכיים מתנגשים, סיפור טקטוני, "אדיריים" – זה מאיים. ↑

5. "האל הגדול הגבור והנורא. הגדול זה אברהם… הגיבור זה יצחק… והנורא זה יעקב…". יעקב הוא המיזוג, הוא נושא ההפכים – איש תם יושב אהלים. ↑

6. משפט מופלא המופיע במסכת דרך ארץ והרב זצ"ל לומד ממנו הרבה ולהלן. ↑

7. ע"פ "תכלית הידיעה – שלא נדע" (ספר בחינת עולם, מן הקדמונים) – לא בגלל בורות, אלא תכלית הידיעה היא שנגיע לשלב הגבוה ביותר שהוא מגלה שיש משהו מעל כל הידיעות ומכיר את המגבלה שלי, את מגבלות התבונה. ולהכרה הזו מגיעים רק אחרי הרבה העמקה, עיון וידיעה. ↑

8. הידיעה עצמה מטשטשת את הידוע (במקביל לכך שהיא מבררת אותו) כי הידיעה שלי מוגבלת מטבעה, ולכם אם אני יודע פסוק, הרי שמצד אחד הידיעה שלי מבררת אותו אבל מאידך בעומק היא מטשטשת אותו כי זה אינסוף. ↑

9. כלומר שהיא ראשונית ולא הרכבה של הוי'ה מוקדמת יותר. ↑

10. אילו ידעתיו – הייתיו. בהר סיני פרחה נשמתנו ומתנו כי כאשר אני משיג ידיעה שהיא מעל היכולות שלי, מעל התבונה שלי, החיבור שלי עם הידיעה מביאה אותי לנגיעה בראשית עצמה ואז אני מתבטל ומת. ↑

11. הרב זצ"ל מבין שיראה היא הרצון לדעת עוד ועוד, וכלל שאני יודע יותר אני ירא יותר מלהתאדות. אני מכיר וחי כל הזמן את שתי הידיעות – האחת היא הידיעה הוודאית במציאות האלוקית, שוודאי לי שהכל יש מאין ואפשר ללמוד את זה ולהבין את זה, ומאידך – העדר היכולת להגיע להבנה למהות האלוקות, עצמות האלוקות. ויראת האלוקים היא הבסיס להכל ולהלן. ↑

12. החושך התחתון הוא כשאין אור. חושך שנובע בגלל בורות, חוסר ידיעה. ואילו חושך העליון הוא החושך שקדם למאמר "יהי אור", החושך שאדם יכול לתפוס אותו רק אחרי שהוא מגיע להבנה של ידיעותיו ותובנותיו וכו' הכל מוגבל מצומצם ומצמצם. ↑

13. את עצמות הידיעה האמיתית אין אפשרות להבין בשום אור כי אור הוא עדיין שאני יכול לתפוס אותו. זהו החושך העליון, שנקרא בשפה הפנימית "בוצינא דקרדוניתא" – הלפני "יהי אור", שהוא המאיים ומייצר את היראה. ↑

14. "יוצר אור ובורא חושך" – עולם הבריאה כידוע הוא למעלה מעולם היצירה, כלומר האור הוא מעולם היצירה ואילו החושך הוא עליון יותר ומקורו בעולם הבריאה, כי החושך העליון שקודם ל-"יהי אור" הוא המקום שבו אני מבין שלא ניתן לצמצמו בשום תובנה, בשום הגדרה. והוא מקור האור – אבל זה מיירא. ↑

15. "הן" כמו one. ↑

השיעור עוסק במושג "יראת השם", ומציג אותו כהבנה עמוקה של שני הפכים קיומיים: חוסר היכולת האנושית להבין את מהות האלוקות במלואה, מחד, ובמקביל, הוודאות המוחלטת בקיומו ובשלמותו של הקדוש ברוך הוא, מאידך. השיעור מתחקה אחר ביטויים של יראת השם במקורות שונים, כמו מעמד הר סיני, ציווי המלך לכתוב ספר תורה, ומצוות מעשר שני, המדגישות את חשיבות לימוד יראה זו "כל הימים". עוד מוסבר כי יראת השם היא מקור החוכמה האמיתית, המשמשת בסיס לכל ידע ומדע, ומאפשרת לאדם לחיות מתוך ענווה ושמחה אל מול אינסופיות הבורא, ולהתעלות מעבר למגבלות התפיסה האנושית. השיעור מדגיש כי יראה זו אינה פחד מעונש, אלא הערכה עמוקה לרוממות האלוקית, המעניקה משמעות לכל תחומי החיים.

ראה את אנכי

אני מבקש לעסוק בראש ובראשונה בשמה של הפרשה שלנו – "ראה". בפסוקיה הראשונים עוסקת הפרשה בענין שלכאורה איננו קשור להמשכה, בבחירה החופשית –

רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה. אֶת-הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל-מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם. וְהַקְּלָלָ֗ה אִם-לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל-מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם…  (דברים י"א, כ"ו-כ"ח)

והתורה ממשיכה ומספרת כי כאשר תבואו אל הארץ תעברו את הירדן, תגיעו אל הר גריזים והר עיבל והפירוט של זה יתואר בהמשך, בפרשת כי תבוא, במעמד מרשים של כל העם אשר יתרחש בימי יהושע, הברכה והקללה. בתוך אותה פרשיה, ממשיך הכתוב ומתאר את המשכן בשילה ואף את המקדש בירושלים, והוא ממשיך לפירוט של מצוות מעשיות מרובות.

אבל שמה של הפרשה כאמור, מחייב הבנה. ראשית יש להבין את הפסוק, שיש בו קושי מובנה כיון שהוא פותח בלשון יחיד וממשיך בלשון רבים – "ראה אנכי נותן לפניכם". לכאורה היה היה צריך להיות 'ראה אנכי נותן לפניך', והקושי הוא כל כך חזק עד כדי כך שיש הצעה בפרשנים שאולי משה רבנו פונה כאן בכלל ליהושע בן נון ואומר לו – 'ראה, אתה זה שהולך להיות אחראי על מה שיהיה לעם, לפניכם, כי כאשר נגיע לארץ ישראל, אני כבר לא אהיה פה אלא אתה' – אבל זו הצעה רחוקה מהפשט, וככל הנראה הפניה "ראה" היא כלפי כל אחד ואחת מבני ישראל, ולכן עלינו להבין את השינוי מלשון יחיד לרבים.

אבל השאלה אף קשה יותר; מה בכלל מוסיפה פה המילה "ראה"? אם מה שבאת לומר לי הוא שיש בעולם בחירה חופשית, ויש לפני ברכה וקללה ועלי לבחור בברכה, מה חסר היה המקרא ללא מילת הפתיחה הזו – "אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה"?

בעל הטורים באחת מההצעות הפרשניות שלו במקום אומר דבר מדהים – "ראה אנכי", היינו 'ראה את אנכי'. אני מאפשר לך לראות אותי – לקב"ה יש אפשרות בחירה, הוא בחר בעם ישראל, הוא בוחר בשירי זמרה, "המקום אשר יבחר ה'" ועוד, ויש לך עכשיו אפשרות לראות את הבחירה שלו. בכלל, המושג בחירה חוזר פעמים רבות בפרשה שלנו – אנחנו נגיע בהמשך אל "המקום אשר יבחר ה'", כך נקראת ירושלים, וכן העם הזה "כי בך בחר ה' אלהיך", "ויבחר בך ובזרעך אחריך" וכו'. כלומר, אומר בעל הטורים, תתבונן שיש לך כח אלוקי לבחור. הבחירה היא דבר שקיים רק באדם, כמו בקב"ה. למלאכים אין בחירה, לשום יצור אחר אין בחירה.

ראה נתתי לפניך

זה פירוש מדהים אבל עדיין קשה לומר שזה הפשט, 'תראה שיש בך את הכח שאנכי נותן בפניכם, כמו שיש לי'. אגב, המילה "ראה" תופיע מכאן ואילך רק עוד פעם אחת בהמשך החומש^[1], כציווי לעם ישראל, בסוף פרשת ניצבים, בענין שבו אנחנו עוסקים כעת, עניין הבחירה – הבחירה בחיים. כלומר המילה "ראה" היא מהותית לעצם הבחירה –

כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל-ה' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ. כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא-נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹֽא רְחֹקָ֖ה הִֽוא. לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַֽעֲלֶה-לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֨יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַֽעֲשֶֽׂנָּה. וְלֹֽא-מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַֽעֲבָר-לָ֜נוּ אֶל-עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַֽעֲשֶֽׂנָּה. כִּֽי-קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִלְבָֽבְךָ֖ לַֽעֲשֹׂתֽוֹ. (שם ל', י'-י"ד)

ואז, אחרי כל הפסוקים של פרשת התשובה ואחרי הברכה והקללה שבפר' כי תבוא, יופיע הסיכום –

רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֨יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת-הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת-הַטּ֑וֹב וְאֶת-הַמָּ֖וֶת וְאֶת-הָרָֽע. (שם ל', ט"ו)

וזו כאמור הפעם היחידה הנוספת שהמילה הזו מופיעה בתורה, ובהקשר של הבחירה, ושוב אותן מילים של ברכה וקללה –

הַֽעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹ֘ם אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֒רֶ֒ץ הַֽחַיִּ֤ים וְהַמָּ֨וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ. (שם י"ט)

ואם כן, עלינו להבין את מהותה של המילה הזו 'ראה'.^[2] וגם כאן הפסוק קשה – ברור שלא מדברים על החיים והמוות באופן אובייקטיבי-אבסולוטי שכן זה איננו נתון לבחירתו של האדם, שהרי "על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת".

בחירה, תשובה ושמחה

יונתן בן עוזיאל, או נכון יותר הפירוש המיוחס לו, עושה כאן פעולה מדהימה – הוא עומד לפרש את הפסוק באופן מחודש ע"י שימוש במילה אחת, אבל לפני שנגיע אליו 'נזרוק' לחלל האויר עוד שני עניינים שמופיעים בין הבחירה הזו של "ראה אנכי נותן לפניכם" לבין הבחירה של "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע"; האחד כבר הזכרנו – התשובה. פרשת התשובה מופיעה כאן והיא איננה מופיעה לפני כן. וצריך להבין למה זה מופיע רק בשנה הארבעים? האם הקב"ה במעמד הר סיני לא רצה שנעשה תשובה?, והרי התשובה קדמה לעולם וסיפורי התשובה מתחילים כבר באדם הראשון, בקין וכו'! אז למה כל פרשת התשובה מופיעה דווקא מתוך "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (שם ד', ל'), "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֺתָיו" (שם ל', ח'), ולפי חלק גדול מהמפרשים, המילים "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" מוסבות על מצוות התשובה! ונזכור – פרשת ראה לעולם נקראת או בערב ראש חודש אולו או בראש חודש אלול/תחילת אלול.

אנחנו יודעים כי בהל' תשובה ברמב"ם מופיע כל רעיון הבחירה החופשית –

רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו. (הל' תשובה לרמב"ם, ה', א')

וזה הבסיס לכל התשובה – אלמלא היתה לנו יכולת לבחירה, לא יתכן שיהיה בעולם כלל שכר ועונש, איך אפשר לצפות לתשובה?!
אגב, אם הפירוש של "ראה אנכי" הוא אכן 'תראה איך האנכי נכנס בך', הרי שעומק מושג התשובה הוא לשוב אל ה', עד ה', כלומר לשוב מהמציאות המעטפתית אל האלוקות שבך.

אז יש תשובה בתוך הפרשיות הללו ויש עוד מצווה אחת שמופיעה רק בפרשיות הללו, והיא מלאות בה – מצוות השמחה. שבע פעמים מופיע ענין השמחה בפרשה שלנו ובסיומה – "והיית אך שמח", ומשם זה יופיע בפרשיות הבאות. זה יופיע כאשר נגיע להר גריזים והר עיבל ונקים שם מזבח, ונהיה במעמד של הבחירה החופשית, שם נאכל מן הזבחים ומן השלמים ונשמח לפני ה'. והיא תופיע שוב בסוגיית הבחירה החופשית, בשיא התוכחה, בשיא הקללה –

תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־ה' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל. (שם כ"ח, מ"ז)

והרמב"ם הענק שבא ואומר שהשמחה היא עבודה גדולה ואסור להפסיק אותה ואסור להיבטל ממנה וכל הקללות באות על האדם אם הוא מקיים את המצוות שלא בשמחה וכו'.

אז עסקנו בבחירה חופשית, בתשובה ובשמחה. הבחירה החופשית פותחת וחותמת את הכל, באמצע התשובה והשמחה מגיעה ברגע שהבחירה הזו, שהיכולת לראות את הברכה ואת הקללה, מופיעה. מה מחבר פה הכל? נדמה שיש כאן דבר פלא עצום.

הכי קל – הכי קשה

המשותף לענ"ד לבחירה חופשית, לשמחה ולתשובה הוא שאלו נראים הדברים הכי פשוטים שיש. זוכרים שאמרנו לילד שלנו כשהיה בכיתה א' – "יש לך בחירה חופשית"? אבל כנראה שאנחנו צריכים לעבור איזה שישים או שבעים שנה כדי להבין שבסך הכל 'עבדנו' על הילדים שלנו (ואולי גם על עצמנו). האם באמת לכל אחד יש בחירה?! יש תחושה כזו שבחירה חופשית, שמחה ותשובה אלו שלשת הדברים הכי קלים בעולם. מה הבעיה לשמוח? נשים מערכון של הגשש או שניתן לך מאה שקל, ואתה תשמח, לא?

אגב, אלו באמת הדברים שנראים הכי קלים. האם ראינו תינוק שאינו שמח? והוא גם כל הזמן בוחר – הוא מחליט. והדבר השלישי שנראה מאד קל – תשובה, שהרי "הרהור תשובה כתשובה דמי". אין לנו עוד מצווה שאם הרהרת בה יצאת ידי חובה! מרן הרב קוק אומר את הדברים הבאים על תשובה אבל לענ"ד זה רלוונטי לכל שלשת הדברים – אלו המצוות שנראות הכי קלות שיש, אבל הן הקשות ביותר לקיום מפני שאף אחד בעולם עוד לא הגיע לזה! האם ראינו יהודי שחי בתודעה קבועה של "והיית אך שמח"?! שאין שום נקודה בו שמופרת והוא איננו שמח בה?! לדעת את זה אנחנו יודעים אבל האם אנחנו שמחים כך?

תשובה היא באמת המצווה הקלה ביותר, כך כותב הרב קוק באיגרת שלו בתחילת אורות התשובה, שהוא שולח לרב חרל"פ, כי זו המצווה הקלה שבקלות שהרהור בה נחשב כקיומה אבל היא הקשה שבקשות כי אין אחד שהגיע בה לתחנה הסופית. כולם עושים תשובה אבל עדיין לא הגענו לגאולה שלמה שהיא התשובה – "ומלאה הארץ דעה את ה'", שהכל ישוב למקורו.

ואותו דבר גם לגבי הבחירה החופשית.

ברכה – וחילופה

אז כעת ניכנס לבאר את הכל, והכל נמצא במפתח קטן אחד שכאשר ניפתח איתו – נתחיל את החיים, ולאחר מכן נלמד יחד מזמור מפורסם בתהילים, מזמור ל"ד, שיש בו דברים מופלאים. אני משוכנע שדוד המלך דיבר שם בעקבות פרשת ראה, בעקבות הדברים שהזכרנו כעת.

פתחנו בשאלה מה הכוונה במילה "ראה", ויונתן בן עוזיאל לא עונה על זה אלא כבדרך אגב. בשני הפסוקים "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", ו-"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע", חורג רבי יונתן בן עוזיאל מדרכו, מתרגום הפשט ואומר מילה מדהימה. המילה "קללה" מתורגמת בכל מקום לארמית כ-"לווטיא", קללה. אך בשני הפסוקים הללו מתרגם יונתן בן עוזיאל –

אָמַר משֶׁה נְבִיָא חֲמוֹן דַּאֲנָא מְסַדֵּר קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָתָא וְחִילוּפָהּ. (שם י"א, כ"ו)

… אֲנָא מַסְהִיד בְּכוֹן יוֹמָנָא אֱלָהֵן שְׁמַיָא וְאַרְעָא חַיֵי וּמוֹתָא סַדָרִית קוּמֵיכוֹן בִּרְכָתָא וְחִילוּפָהּ… (שם ל', י"ט)

אני נותן לפניכם היום את הברכה ואת התחליף שלה. אז נכון שיונתן בן עוזיאל לא תמיד מתרגם את המקרא לפשוטו אלא לעיתים מכניס מדרשים, אבל בכל מקום אחר הוא מתרגם את המילה קללה כלווטיא כפי שאמרנו, ורק בשני המקומות האלה הוא חורג ממנהגו ומתרגם אחרת. ובעומק הענין הוא בא לענות לשאלה ששאלנו – מה זה 'ראה';

בשיחה מופלאה של הרבי מליובאוויטש זיע"א הוא מזכיר את התרגום הזה של יונתן בן עוזיאל בניתוח עמוק, ושואל למה יש באמת כל כך הרבה קללות וכל כך קשה לנו בחיים? הרי אנחנו עומדים עכשיו בנאומו של משה אל העם לפני שהם נכנסים אל הארץ, ושם עליכם להיזהר מכל מיני דברים, עבודה זרה וחלילה תוכלו לגלות משם וכו' וגם דעו לכם שזו ארץ זבת חלב ודבש – וכבר הסברנו בעבר^[3] שהמילה 'זבה' מופיעה במקרא תמיד בהקשר של דם או הפרשה גופנית אחרת, של כאב עצום, אבל היא יכולה להתהפך ממקום הקללה למקום הברכה, לחלב ודבש.

אז למה באמת הקב"ה נותן לעולם קללה? בעומק, התשובה היא כדי שבאמת תהיה לנו בחירה חופשית. אני יודע זו עדיין אינה תשובה מספקת, כי לא הסברנו עדיין מהי הבחירה החופשית. התשובה לזה טמונה בתשובה לשאלה למה הקב"ה בכלל ברא אותנו בעולם? מה היה חסר אם לא היינו פה? למה רק לאדם יש טוב ורע והוא יכול להגיע לכ"כ רע או לכ"כ טוב? למלאכים אין את הבעיה הזו כי אין להם בחירה חופשית. לאף ייצור אין בחירה חופשית. 'ראה את האנכי' – היכולת שלך להתבונן באלוקות היא דרך הנקודה האלוקית הזו שבך, כמו בי, יש בחירה. ומהו עומק הבחירה? – הקב"ה עשה בעולם טוב ועשה בעולם גם מה שנראה לנו רע, והטוב עטוף בהרבה מאד רע, כדי שאתה תגיע אל הטוב, את הברכה, אל האור, מתוך בחירה, ואתה תגלה את נקודת האור שבתוך החושך הזה, ואתה תהפוך את החושך לאור, את הקללה לברכה. ורק אז תוכל להגיע גם לשמחה. וזה שלא הגענו לשמחה זה בגלל שתמיד יש איזה שד שיכול לקפוץ לנו פתאום מהצד, כי לא הכל התהפך, לא מלאה הארץ עדיין דעה את ה'.

"ראה", אומר יונתן בן עוזיאל – תתבונן, זה מהות הענין של הבחירה. שאלנו מה היה חסר המקרא אם המילה הזו לא היתה מופיעה והיה כתוב רק "אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – שלא היה כלום בבחירה. ראה זו מהות הבחירה. תתבונן, קיבלת כח להתבונן ולראות את הברכה ולראות שהקללה היא בעצם רק חילוף של הברכה ולך יש כח לראות גם ברע, שבסוף בסוף איך הקב"ה בא בטוב ומופיע אותו בעולם. זו עבודת המאמין, עבודת האמונה, אלו הייסורים שהאדם עובר רק כדי לגלות את הטוב מתוך החושך. זה דבר מופלא.

כי הרעה לעובדי ה' היא שמחתם

דיברנו בפרשת המתאוננים על כך שכבר ביום הראשון שעם ישראל יצא ממרגלות הר סיני הם התאוננו רע באזני ה', ורש"י הסביר שם שהקב"ה לקח אותם "דרך שלשת ימים", כלומר הוא לקח אותם מרחק הליכה של שלשה ימים ביום אחד והם 'קיטרו' כמה קשה להם. רש"י מסביר שם שהקב"ה בסך הכל כיוון לטוב כדי שעוד יום אחד הם יגיעו אל מנוחה ואל הנחלה והכל יהיה פלאי פלאים. האמת היא שזה באמת היה קשה, אובייקטיבית. הם הרי נמצאים שם עם הילדים הקטנים, עם הסבתות, ולהבדיל עם הבהמות וכו' – ברור שהם יקטרו. כך שואל השפת אמת, ואם כן – למה הקב"ה עשה לנו את זה? מה הרעיון? זה לא חטא כמו שהיה בקברות התאווה וכו', פה באמת היה קשה להם. מבאר השפת אמת – ארץ ישראל נקנית בייסורים כידוע, והקב"ה עשה לנו יום אחד של מירוץ קשה, כדי שבכך נעבור את כל מנת הייסורים הנצרכים לנו לקנות בכך את הארץ. אם לא היו מקטרים – לא היתה מלחמה בעזה, לא היה חורבן וכו', היינו מגיעים עם משה ונכנסים איתו לארץ. זה היה כולל הכל. נכון, היה עגל אבל בזכות משה הוא ימחול. אומר השפ"א – אין בעיה עם זה שעם ישראל קיטרו, הבעיה היתה שהם התאוננו רע באזני ה'. כל הניסיון שלכם היה לומר שהכל זה לטובה – אם הקב"ה עשה את זה, וגם אם אני לא רואה איך, הכל הוא לטובתי. אלו הייסורים בהם נקנית ארץ ישראל. אלו הייסורים בהם נקנה העולם הבא. גם תורה נקנית בייסורים, והייסורים הם להבין שאני צריך להנכיח את האלוקות ולהיות בענווה. כך פותח מזמור ל"ד בתהילים –

…  יִשְׁמְע֖וּ עֲנָוִ֣ים וְיִשְׂמָֽחוּ. (תהילים ל"ד, ג')

להיות בענוה ולהבין שהקב"ה עושה לטובה, והקללה היא חילופא של הברכה. ראה – אני נותן לך כח להתבונן עד לרגע שבו תוכל לראות שהדבר שנראה לך רע, באמת, שגם זה חלק מהברכה.

לא עלינו ולא עליכם, אבל מופיע להלכה שאדם חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה – בשמחה, בדעת שלמה ובנפש חפצה. רגע, איך אפשר לדרוש את זה? עונה השו"ע – לא כי אתה מקבל את זה, לא בגלל שזה קל לך. זה הכי קשה שיש, "רבות רעות לצדיק ומכולם יצילנו ה'", אלא –

חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם שהיא שמחה לו. (שו"ע או"ח רכ"ב ג')

הוא עובד ה', הוא הצליח להנכיח את ה' בעולם הזה ולכן הוא בשמחה ועכשיו יש לו עולם, יש לו משמעות לחיים שלו. עכשיו הוא "ראה אנכי" – אנכי נותן לפניכם, את האנכי אני נותן לפניכם היום, את האלוקות, את היכולת לראות ברכה וחילופא.

והיית אך שמח

בפרשה שלנו זה מופיע בלשון רבים – "ראה אנכי נותן לפניכם", כלומר לפני כל אחד ואחד, בכל אחד יש הכח הזה, ואז מגיעות הפרשות עם ריכוז המצוות הכי גדול בכל התורה – ראה, שופטים וכי תצא – כי כל אחד ימצא שם את המצווה בה הוא ייתקל בעולם הזה, שילוח הקן או צדקה, השגת גבול או שמיטה. כל כך הרבה מצוות ופרטים. ואתה תדע לקיים את הראה, כל אחד ואחד בדרכו שלו, ובסוף המהלך יאמר הקב"ה שוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים… ואת המוות". הרי אלו שני הדברים היחידים בעולם שאדם מרגיש שאין לו עליהם שום שליטה. אך מי שעבר ותפס את השלב הזה של הבנת הבחירה החופשית מגיע לתובנה ש-'זה שלך', כי "ישמעו ענוים וישמחו".

ומה כתוב בסוף פרשתנו? שבע פעמים כתוב לשמוח, וזו הפעם היחידה שהתורה מצווה עלינו לשמוח.^[4] היכולת לשמוח במעשר שני, לשמוח על הר עיבל וגריזים. ומה כתוב בסוף הפרשה? –

…וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ. (שם ט"ז, ט"ו)

אומר שם רש"י –

והיית אך שמח. לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה… (שם)

אכן יש גבול למה שאפשר לצוות על האדם, והקב"ה לא מצווה עלינו להיות "אך שמח", זה בלתי אפשרי. אני מצווה עליך לפעול לפי כל כללי ארגז הכלים שאני נותן לך ואני מבטיח לך שאני אביא אותך לעולם של "והיית אך שמח". המצווה הכי קלה – והכי קשה, כי אף אחד עוד לא הגיע אליה, וכך הם כל החיים כולם.

אני ממליץ לכולם לפתוח ולקרוא את אגרת י"א באגרות הקודש של בעל התניא זיע"א – ושם הוא אומר שכל הסיבה שבגללה הקב"ה ברא את האדם היא כדי שיתבונן במציאות ויראה שאין רע יורד מלמעלה והכל טוב. איך זה יכול להיות? – "ראה אנכי נותן לפניכם היום". כמו שאמרנו – אלו המצוות הכי קלות. למה אדם מרגיש ששמחה היא המצווה הקלה ביותר? כי הוא אלוקי! לכן תינוק כל הזמן שמח.

נגיד עכשיו דבר שיכול להישמע מוזר – אין באמת בחירה חופשית. נניח שהחלטת שאתה עכשיו ממש עשיר, נו, אז יש לך בחירה חופשית בזה? אתה באמת עשיר? איפה הבחירה? האם הגנים שלי ושלך הם זהים?!

אלא, העומק במושג בחירה חופשית, ע"פ הצדיקים, הוא שיש לך בחירה חופשית אם אתה רוצה להבין שבאמת הכל זה הקב"ה, ואז כל החיים שלך יהיו שונים. זו בחירה חופשית, זה המושג "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמים". הבחירה החופשית היא להבין שאתה יכול לראות טוב, ומשם להגיע לשמחה, ומשם לתשובה!

שלש מצוות הכי קלות – אם אין תשובה בעולם, אין סיבה לקום בבוקר, כי אם חלילה אתמול נפלתי ואני לא יכול לעשות תשובה, אז כבר נדחיתי ולמה לי לקום בבוקר? והרי כולנו עושים תשובה כל יום, כמה פעמים ביום. אבל מצד שני, זה הכי קשה כי עוד לא עשיתי תשובה שהשיבה אותי עד למקור, עד לאלוקות. וגם אין אחד שיכול לספר לי איך זה, כי אין אחד שהגיע לשם.

ראה – זה כל החיים כולם. תתבונן את האנכי אני נותן לפניכם – לא בלשון עבר, אלא נותן כל יום ויום, בלשון הווה, בלשון רבים – לפני כל אחד ואחד ואין אף אחד שיש לו בזה קרדיט יותר מהאחר וכל יום אני נותן לפניכם מחדש את הכח הזה לראות ברכה וחילופה.

מי משוגע? דוד משוגע

בואו ניזכר בפסוקים של דוד המלך מתהילים שנשמעים לנו פשוטים – "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". לכאורה זו דרישה שנדרשת מכל אחד, מכל ילד – לסור מהרע ולעשות טוב, ואם אתה רואה ילדים רבים אז תבקש שלום ורדפהו. וכן – "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". קלי קלות, נכון?

אני מבקש לראות את הביאור של הבעל שם טוב זיע"א לפסוקים הללו אבל לפני כן בואו ונטייל קצת במזמור ל"ד, מזמור שהולך לפי סדר הא"ב,^[5] והוא מתאר אירוע שהיה בחייו של דוד המלך ומהאירוע הזה הוא מחליט לספר ולדבר על עם ישראל איך אפשר לברך את ה' בכל עת, בכל מציאות – בשמחה, בצרה, במצוק. הכותרת מספרת על הרקע למזמור, שבמהלך בריחתו של דוד משאול (שמו"א כ"א) הוא נאלץ להגיע לגת, לפלישתים, שם הוא נכנס לסיכון גדול. בפרק אחר, בשמואל א', הוא אומר – "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמו"א כ"ו, י"ט), ואז עבדי אכיש מלך גת יועצים למלכם לנצל את ההזדמנות ולחסל את דוד, מלך היהודים, ודוד מבין שאין לו ברירה והוא מתחפש למשוגע, רירו יורד על זקנו והוא מתחיל לדפוק ולקפוץ על הקירות ועל הדלתות, ואכיש מלך רואה את זה ואומר – "חסר משוגעים אני?", 'תעיפו את המשוגע הזה מפה', וכך דוד המלך ניצל וארבע מאות איש מצטרפים אליו ומשם הוא מתחיל לבנות את כל העולם.

הקואוצ'ינג של דוד המלך

על הרקע הזה מלמד אותנו איך בוחרים, איך שמחים ואיך עושים תשובה –

לְדָוִ֗ד בְּשַׁנּוֹת֣וֹ אֶת־טַ֭עְמוֹ לִפְנֵ֣י אֲבִימֶ֑לֶךְ וַ֝יְגָרְשֵׁ֗הוּ וַיֵּלַֽךְ. (תהילים ל"ד, א')

כלומר, 'לדוד כאשר הוא העמיד פנים שנטרפה עליו דעתו'. מג'נון. אבימלך גרש אותו – נדמיין את דוד כמשוגע.

אֲבָרֲכָ֣ה אֶת-ה' בְּכָל-עֵ֑ת תָּ֝מִ֗יד תְּֽהִלָּת֥וֹ בְּפִֽי. (שם ב')

איך עושים את זה? הנה דוד נותן לנו את המפתח הסודי לכך –

בַּ֭-ה' תִּתְהַלֵּ֣ל נַפְשִׁ֑י יִשְׁמְע֖וּ עֲנָוִ֣ים וְיִשְׂמָֽחוּ. (שם ג')

כלומר קודם כל, כדי להצליח לשמוח, להגיע לשמחה של דוד המלך המפזז ומכרכר לפני ה', כדי להגיע ל-"תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב" – המודל הוא דוד המלך, ונזכור שדוד עבר כמה צרות בחייו ואמרו עליו כל מיני דברים, והיו עליו המון שמועות ורינונים. והנה הוא אומר לנו – 'אם אני הייתי שקוע בבעיות שלי, במסכנות שלי, לא היה לי שום סיכוי, אבל בגלל שאני חושב על ה' וחושב על הכבוד שלו – "ב-ה' תתהלל נפשי" – אז אני יכול. זה כמו "להשתבח בתהילתך" – כלומר לא לשבח אותך, אלא אני עצמי משתבח בתהילה שלך. זה עמוק מאד כי בדרך כלל אדם משתבח בתהילתו שלו ומשבח את הקב"ה, אך כאן זה הפוך. להתהלל ב-ה'.

גַּדְּל֣וּ לַ-ה' אִתִּ֑י וּנְרוֹמְמָ֖ה שְׁמ֣וֹ יַחְדָּֽו. (שם ד')

זה ממש קאוצ'ינג. הוא מזמין אותנו עכשיו – בואו נהיה ענוים, ונגדל את ה'. אני, דוד, נמצא עכשיו במצב הכי מוזר ונמוך שיש, מתחזה כמשוגע לפני אבימלך, אז בואו איתי ונתחיל מסע לרומם את שם ה'.

דָּרַ֣שְׁתִּי אֶת-ה' וְעָנָ֑נִי וּמִכָּל-מְ֝גוּרוֹתַ֗י הִצִּילָֽנִי. (שם ה')

תגיד, דוד, אתה אומר את זה תוך כדי שאתה בורח משאול? הרי רודפים אחריך כל הפלישתים. על מה אתה מדבר?!

הִבִּ֣יטוּ אֵלָ֣יו וְנָהָ֑רוּ וּ֝פְנֵיהֶ֗ם אַל-יֶחְפָּֽרוּ (שם ו')

אתם מכירים אנשים עם פרצוף חמוץ, כמו חמוצים בקופסה? הם גם רואים אותך וחמוצים אליך. פנים חפורות.

זֶ֤ה עָנִ֣י קָ֭רָא וַ-ה' שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל-צָ֝רוֹתָ֗יו הוֹשִׁיעֽוֹ. (שם ז')

ואני חוזר ואומר – כשהוא יגיע לאות ר' הוא יגיד לנו 'אני לא מדומיין. אני יודע בדיוק – "רבות רעות לצדיק". נו, אז איך יכול להיות שמכל צרותיו הקב"ה מושיע אותו? כי גם כשהוא לא רואה הוא יודע ש-

חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ-ה' סָ֘בִ֤יב לִֽירֵאָ֗יו וַֽיְחַלְּצֵֽם. (שם ח')

מאיפה הגיע המלאך? – מהידיעה שכל מה שקורה פה זה מלאך ה'. אלו שליחיו של הקב"ה. הרע, הטוב. הכל. קשה לכם לתפוס את זה? אז –

טַעֲמ֣וּ וּ֭רְאוּ כִּי-ט֣וֹב ה' אַֽשְׁרֵ֥י הַ֝גֶּ֗בֶר יֶחֱסֶה-בּֽוֹ. (שם ט')

רק תטעמו. "אשרי הגבר יחסה בו" -זה מרחב מוגן. כן, יש הפצצות, אבל אני חוסה בו ית'.

יְר֣אוּ אֶת-ה' קְדֹשָׁ֑יו כִּי-אֵ֥ין מַ֝חְס֗וֹר לִירֵאָֽיו. (שם י')

המילה "יראו" כאן מופיעה ב-י' אחת, כלומר לא מדובר לירא ולפחד מה', אלא לראות, כמו הפרשה שלנו – "ראה". ממש כמו בעל הטורים שהזכרנו – ראה את אנכי נותן לפניכם. בוא תראה אותי בפנים שלך, אם תחיה בבחירה הזו כמו שתיארתי – אתה תראה את אנכי. ולא מדובר פה בפסוק רק על "קדושיו" – אלא על כל אחד.

כְּ֭פִירִים רָשׁ֣וּ וְרָעֵ֑בוּ וְדֹרְשֵׁ֥י ה' לֹא-יַחְסְר֥וּ כָל-טֽוֹב. (שם י"א)

אפשר להסביר את זה גם על אריות בספארי, כפירים, אבל האמת היא שהוא מדבר על האריות שבינינו. מכירים את ההוא ש-"יושב טוב"? הוא אריה, כריש! ראיתי כפירים כאלו שבסוף רשו, התרוששו והיו רעבים, אומר דוד, אך דורשי ה', אלו שאין להם את העוצמה, את החוסן של הכפיר, הם לא יחסרו כל טוב. והנה אני עומד להסביר לכם את זה –

לְֽכוּ-בָ֭נִים שִׁמְעוּ-לִ֑י יִֽרְאַ֥ת ה' אֲלַמֶּדְכֶֽם. (שם י"ב)

אני לא אסביר לכם איך להתנהל בעולם המעשה ולהצליח בעסקים או להתמודד עם מלך גת כיו"ב אלא אני עומד להסביר לכם איך נוהגים יראי ה' ואיך מגיעים למקום שבו לא חסרים כל טוב. רבותי, זה המקצוע של דוד המלך. על הפסוק – "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר" שאל פעם ר' אשר פריינד זיע"א, איך יכול להיות שדוד אומר "לא אחסר"? הרי היו לא תקופות ארוכות בחייו שהוא כן היה חסר – בסכנה, במנוסה, מול אויבים, עם בעיות. "לא אחסר"?! מפרש ר' אשר – דוד מבקש מהקב"ה שלא יחסר ממנו שאתה ה' הוא הרועה שלי. שאת התודעה של "ה' רועי" – שאת זה לא אחסר.

סור מרע ועשה טוב

ועכשיו הוא מסביר איך מגיעים לזה –

מִֽי-הָ֭אִישׁ הֶחָפֵ֣ץ חַיִּ֑ים אֹהֵ֥ב יָ֝מִ֗ים לִרְא֥וֹת טֽוֹב. (שם י"ג)

"לראות טוב". זוכרים את הפרשה שלנו – "ראה"? "לא יחסרו כל טוב" כי דוד מצליח לראות טוב. והנה הוא מגיע אל העצה הגדולה –

נְצֹ֣ר לְשׁוֹנְךָ֣ מֵרָ֑ע וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ מִדַּבֵּ֥ר מִרְמָֽה. ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה-ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרָדְפֵֽהוּ. (שם י"ד-ט"ו)

תשמעו הסבר מופלא. בדרך כלל אנחנו מסבירים "סור מרע ועשה טוב" – אל תלך עם הדברים הרעים אלא תעשה דברים טובים, אבל הבעל שם טוב מבאר אחרת – בכל דבר בעולם, בכל אדם, בכל מציאות בעולם יש מעטפת של רע ויש תוך, פנימיות של טוב. הטוב הוא האלוקות שמקיים את הדבר הזה. כך בנוי העולם. הרע איננו Bad, אלא הכוונה היא לגשמיות שעוטפת את הדבר, והוא מכונה רע כי זה דבר גשמי, זה תאווה, זה מבלבל אותך. הטוב הוא לראות את האלוקות שבזה, והרע זה להתמקד במעטפת הגשמית. התאווה הגשמית היא הדבר הטוב ביותר בעולם ויחד עם זאת היא הדבר הרע ביותר בעולם אם אני מתמקד בגשם שבזה. אומר הבעש"ט – "סור מרע ועשה טוב" איננו הוראה ל-'אל תלך שמאלה אלא ימינה', אלא תסיר את הרע ותופיע את הטוב. איי, אתה לא רואה אותו? זה התפקיד שלך פה בעולם – לעשות את הטוב. למשל, כשאתה בונה מפעל או כשאתה בונה כלי, אזי הטוב שבו איננו עשוי מאליו אלא אתה עושה אותו. סור מהגשמיות ותופיע את הטוב שבו.

ומה הפירוש של "בקש שלום ורדפהו"? האם הוא עומד בפני עצמו ואין קשר בין הביטוי הזה לביטוי של תחילת הפסוק "סור מרע ועשה טוב"? אומר הבעש"ט – ואז אתה תשאל את עצמך למה יש בעולם רע וטוב, וכשתבין את 'ראה' אתה תבקש שלום בין הרע לבין הטוב. אתה תבקש את השלום הזה שבין הברכה הפנימית, האלוקית, לבין הרע שמתגלה בחוץ, הגשמיות.

אגב, לפני שאנחנו אוכלים או שותים כל דבר, קפה, סנדוויץ וכו', אנחנו מברכים את ה', נכון? – הקפה טוב, נכון? לא, הוא רע, אבל כאשר אני ברכתי את ה' הפכתי אותו לטוב. זה סור מרע ועשה טוב, ואז יהיה שלום בין הגשמיות הזו שמביאה אותי עם התאוות ומפילה אותי עם היצרים שלי, בין הרוע הזה – לבין הטוב. הרוע הזה הוא רק החילופא, הוא רק המעטפה, וכשאתה תצליח לסור מהרע ולעשות את הטוב ולבקש שלום בין הטוב לרע הזה, אני אראה לך לאן תוכל להגיע, ל-"עיני ה'" (להלן).

מעטפת גשמית לפנימיות אלוקית

נחזור לפסוקים הקודמים – "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם". לכאורה היה צריך דוד לומר "בואו בנים". מה הכונה "לכו בנים"? לאן שילכו? הוא מרחיק אותם ממנו? מיד נבאר את זה, אבל לפני כן – "יראת ה' אלמדכם". אני אלמד אתכם לראות את ה'. ראיית ה'. לראות את אנכי.

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב" – שני חלקי הפסוק נשמעים כמו חזרה על אותו דבר, נכון? "אוהב ימים" ו-"חפץ חיים" זה לכאורה היינו הך. אבל אחרי זה הוא עובר ללשון הרע. מה זה קשור לכאן?

אלא "מי האיש החפץ חיים" – אם מישהו ישאל את השאלה הזו, האם יתכן שמישהו לא יענה על זה בחיוב? כולם חפצי חיים. פגשתם מישהו ושאלתם אותו מה שלומו, גם אם הוא מרגיש על הפנים, הוא בדרך כלל יענה – "יהיה טוב", כלומר 'רע מאד'. יהיה טוב בעתיד, מחר, אבל עכשיו, בינתיים, על הפנים. ואילו הפסוק מדבר ומחפש את מי שאוהב את היום, לא את המחר. יש כאלה אוהבי מחר, יש כאלה אוהבי מחרתיים, יש אפילו כאלה שאוהבים את 'כשאני אצליח' או כשזה יסתדר, אבל אני, אומר דוד, אוהב ימים. עכשיו כשאתה הולך אצל אכיש מלך גת, עם ריר שנוזל על הזקן. זה קשה? זה בגלל שאתה לא יודע לראות טוב. "אוהב ימים לראות טוב". ואיך אפשר לראות טוב? – "נצור לשונך מרע". למה אתה מדבר על הרע? אני רוצה שתדבר על הטוב. "כן, אבל אומרים עליו ככה וככה", "ואמרו בחדשות" וכו' – כן, שמעתי, בסדר, אבל עכשיו בוא ותדבר טוב. ואם אתה לא יכול – שתוק. לך לעבוד. אתה יכול לנצור את לשונך מרע? אתה יכול לראות את הטוב ולדבר על הטוב? נכון, זה קשה.

אפשר גם לקרא את זה הפוך – "מי האיש החץ חיים אוהב ימים לראות טוב" ואז אוטומטית תנצור את לשונך מרע. ממילא, אתה לא תעסוק ברע, תסור מהרע ותעשה טוב.

אגב, אם הרע הוא המעטפת והטוב הוא הדבר שאני צריך לעשות אותו, הרי ברור שאני צריך להשקיע בטוב, להיות ממוקד בו. זו העשיה שלך בעולם. "אשר ברא אלהים לעשות" – לעשות את הטוב. איך עושים טוב? רואים את המעטפת של הרע, מתמקדים בנקודת הטוב והופכים אותו לעשוי. אתה יכול לנצור לשונך מרע? ושפתיך מדבר מרמה? אבל אל תעבוד עלי, אל תשקר. זה מה שאמר הבעש"ט – סור מרע ועשה טוב בקש את השלום בין שניהם ותקבל את העולם הזה, ורדפהו.

עיני ה' אל צדיקים

עכשיו נוכל להמשיך בפסוקים של המשך המזמור –

עֵינֵ֣י ה' אֶל-צַדִּיקִ֑ים וְ֝אָזְנָ֗יו אֶל-שַׁוְעָתָֽם. (שם ט"ז)

קודם הוא ביקש שאנחנו נראה את ה', ועכשיו הוא בא ואומר "עיני ה' אל צדיקים". הפשט הפשוט הוא שה' משגיח עליהם, אבל לענ"ד יש כאן דבר נוסף – יהודי שואל את עצמו 'אבל איך אני אגיע לעין כזאת? איך אפשר להגיע לראיה בכזו עין טובה?'^[6] – אומר לנו דוד המלך – הקב"ה יתן את עיניו, את העיניים שלו, לצדיקים. 'צדיק שלי, אתה תקבל את העיניים של ה', עיניים של טוב, עיניים של בחירה, ואתה תדע לבחור בחיים'.

הרי רש"י שואל שם – איך זה שמצד אחד אתה אומר לי שיש לי בחירה חופשית אבל מצד שני אתה אומר לי "ובחרת בחיים"? אתה צריך לומר לי שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. ורש"י עונה – זה כמו אבא שלא רוצה שהבן שלו יעשה שטויות, אז הוא שם את היד שלו על היד של הילד ומכוון אותו למקום הנכון. הוא לא מפריע לו בבחירה אבל מכוון אותו קצת. זה בדיוק "עיני ה' אל צדיקים" – כשאתה בוחר טוב זה בגלל שהקב"ה שם את היד עליך ככה. הוא דואג שעיני ה' יהיו העיניים שלך.

פְּנֵ֣י ה' בְּעֹ֣שֵׂי רָ֑ע לְהַכְרִ֖ית מֵאֶ֣רֶץ זִכְרָֽם. (שם י"ז)

אתם חושבים שהם עושי רע? הרי אני בקשתי ממך להיות עושה טוב! אלא הכונה ב"עושי רע" היא לאלו שלוקחים את המעטפת ועושים ממנה את התעשיה, ויש לעומתם עושי טוב.

צָעֲק֣וּ וַ-ה' שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל-צָ֝רוֹתָ֗ם הִצִּילָֽם. קָר֣וֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי-לֵ֑ב וְֽאֶת-דַּכְּאֵי-ר֥וּחַ יוֹשִֽׁיעַ. (שם י"ח-י"ט)

קרוב ה' – לא "לכל קוראיו", אלא "לנשברי לב". רגע, אבל עד עכשיו דיברת על צדיקים ועל קדושים, לא? – לא, מדובר על כל אחד ואחת מכם. "אנכי נותן לפניכם היום".

איך אמר פעם ר' מאיר שפירא מלובלין על הפסוק "לכו בנים שמעו לי"? – בישיבת חכמי לובלין היתה מרפסת גדולה מעל החצר, ועל המרפסת היה כתוב הפסוק הזה – "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם", וכשחנכו את הישיבה, הגיע למעמד האדמו"ר מטשורטקוב זיע"א, רבו של ר' מאיר, ושאל את ר' מאיר – 'למה אתה שם פסוק כזה בכניסה, שכתוב בו 'לכו'? זה לא יפה. אתה צריך לקרב אותם…', ענה לו ר' מאיר – 'זה לא אני, זה פסוק של דוד המלך שאמר כך, כי איך אני אדע באמת שלימדתי אתכם היטב יראת ה' מהי? לא כשתיבואו ללמוד אלא כשיצאו מהישיבה, ויצטרכו להתמודד עם כל מיני התמודדויות, אז אני אדע אם החינוך שלי היה טוב'. גם עם אכיש מלך גת אתם תצטרכו להתמודד, ולפעמים אתם תצטרכו להיות עם ריר על הזקן ולהידמות למשוגעים – שמה אני אדע אם באמת לימדתי אתכם יראת ה'.

רַ֭בּוֹת רָע֣וֹת צַדִּ֑יק וּ֝מִכֻּלָּ֗ם יַצִּילֶ֥נּוּ ה'. (שם כ')

דוד המלך הוא איש ריאלי. הוא יודע שיש צרות רבות לצדיק, הוא לא מתעלם – אבל "מכולם יצילנו ה'", כי כשהוא רואה טוב והוא עושה טוב אז הוא יעשה ובאמת יהיה טוב והוא יגיע ל-"והיית אך שמח". אבל הכל מתחיל כאמור מ'ראה'.

שֹׁמֵ֥ר כָּל-עַצְמוֹתָ֑יו אַחַ֥ת מֵ֝הֵ֗נָּה לֹ֣א נִשְׁבָּֽרָה. תְּמוֹתֵ֣ת רָשָׁ֣ע רָעָ֑ה וְשֹׂנְאֵ֖י צַדִּ֣יק יֶאְשָֽׁמוּ. (שם כ"א-כ"ב)

זה פסוק מדהים. הוא לא אומר שהקב"ה יעניש אלא "תמותת רשע רעה" – הרעה תמותת בעצמה את הרשע. הרעה שלו היא רעועה מספיק, זה לא עונש מהשמיים אלא הרע מעצם מהותו הוא רעוע, והוא יתמותת לבד. הרעה תהרוג את הרשע. וההמשך – לא כתוב 'ושונאי צדיק יחטפו עונש/מכות' אלא "יאשמו" – הם ישתוממו לבד, ישוממו לבד. יהפכו לשממה. אלו הם החמוצים שהזכרנו קודם.

אשרי הגבר יחסה בו

והסיום –

פּוֹדֶ֣ה ה' נֶ֣פֶשׁ עֲבָדָ֑יו וְלֹ֥א יֶ֝אְשְׁמ֗וּ כָּֽל-הַחֹסִ֥ים בּֽוֹ. (שם כ"ג)

ה' פודה את נפש עבדיו – מהרעה של עצמם. אצל הרשע, הרעה שלו תמותת אותו, הוא מתמותת מעצמו, אבל הקב"ה פודה את נפש עבדיו מעצמם. הוא עוזר להם להגיע ל-'ראה', כי איך אפשר להיות שם?! ובניגוד ל-"שונאי צדיק יאשמו", הרי שכל מי שחוסה בה' – "לא יאשמו". זוכרים שפתחנו בפסוק ט' – "אשרי הגבר יחסה בו"? מרחב מוגן? – אני לא עושה כלום חוץ מלחסות בו, אבל באמת.

אז הרווחנו גם לימוד של פרק בתהילים, אבל הנושא שלנו הוא הבחירה, התשובה והשמחה. זה געוואלד. סור מהרע ותעשה את הטוב, בקש שלום ותגיד 'רבש"ע, אני מבין שלתוך עולם הבחירה הזה הכנסתי בתוכי אותך'. "ראה אנכי" – "ובחרת בחיים".

היש עוד פרשה שמתאים כל כך לקרוא אותה בערב ראש חודש אלול כמו הפרשה הזו? זו הדרך להידבק באלוקות. "אני לדודי" עד ש-"ודודי לי". עיני ה' יהיו לעיני הצדיקים. "פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו".

שנזכה בעז"ה שהחודש הזה יהיה סוף וקץ לכל צרותינו, תחילה וראש לפדיון נפשנו, שתהיה לכולנו כתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומתוקה ונזכה באמת לגאולה שלמה תכף ומיד ממש.

1. היא מופיעה פעמים רבות לפני כן, כמו "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים" וכו', אך בהמשך היא תופיע רק פעם אחת נוספת. ↑

2. אמנם בניצבים זה יופיע בלשון יחיד בלבד ולכן השאלה הסגנונית על המעבר בין לשון יחיד ללשון רבים איננה עולה שם. ↑

3. עי' בשיחה "ארץ זבה", גיליון טועמיה, לפר' ראה תשפ"ד. ↑

4. למעט פעם אחת בחומש ויקרא בפרשת אמור במצוות ארבעת המינים כשאתה בבית המקדש ביום הראשון של החג. כלומר בסיטואציה מאד מסויימת ונדירה. ↑

5. החל מהפסוק השני. הפסוק ראשון הוא מעין הקדמה, רקע להמשך. ↑

6. בפרשה מופיע הפסוק – "הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁ֘בַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־ה' וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא" (דברים ט"ו ט'). יש עין רעה. ↑

השיעור מתמקד בפרשת ראה ובמשמעות הבחירה החופשית. הוא בוחן את הביטוי "ראה אנוכי נותן לפניכם", תוך דיון בפרשנויות שונות, כולל זו של בעל הטורים ותרגום יונתן בן עוזיאל, שמציע כי "קללה" משמעותה "חילופה" של הברכה. השיעור מקשר את הבחירה החופשית למושגים של תשובה ושמחה, ומדגיש כי השמחה נובעת מהיכולת לראות את הטוב גם בתוך הקושי. לבסוף, הוא מנתח את פרק לד בתהילים .("לדוד בשנותו את טעמו") כהמחשה לאופן שבו ניתן לראות את הטוב בכל מצב ולבחור בחיים, גם כשנראה שהכל רע.

סיפור מוכר, פרטים חדשים

אחד הדברים המעניינים בחומש דברים הוא לראות בסיפורים שכבר סופרו בחומשים קודמים ושמשה מזכיר אותם שוב כעת, מה התחדש או השתנה מאז הסיפור הראשון. מה רוצה משה רבנו מאיתנו בספרו את הסיפור שוב בספר דברים. ננסה לגעת בשתי נקודות כאלו שיש בהן חידוש מוחלט.

הראשונה מופיעה בקריאת 'רביעי' של הפרשה –

בָּעֵ֨ת הַהִ֜וא אָמַ֧ר ה' אֵלַ֗י פְּסָל-לְךָ֞ שְׁנֵֽי-לוּחֹ֤ת אֲבָנִים֙ כָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים וַֽעֲלֵ֥ה אֵלַ֖י הָהָ֑רָה וְעָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ אֲ֥רוֹן עֵֽץ. (דברים י', א')

כבר נאמר שהביטוי "בעת ההיא" משמעו לאחרי ארבעים הימים האמצעיים בהם התפלל משה רבנו "ואתנפל לפני ה' כימים הראשונים…", תיאור מדהים של הימים האמצעיים שבין הלוחות הראשונים ללוחות האחרונים, שאינו מופיע בחומש שמות. כך מבאר רש"י במקום –

בעת ההיא. לסוף מ' יום נתרצה לי, ואמר לי פסל לך…

הציווי למשה לפסול לוחות שניים מופיע כאמור כבר בספר שמות, אמנם כאן מתווסף פרט מעניין שלא אוזכר שם. נזכור רק שלקבלת הלוחות השניים עולה משה להר בר"ח אלול (ולגרסה אחרת בכ"ט אב) ויורד איתם ביום הכיפורים –

וְאֶכְתֹּב֙ עַל-הַלֻּחֹ֔ת אֶ֨ת-הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל-הַלֻּחֹ֥ת הָרִֽאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר שִׁבַּ֑רְתָּ וְשַׂמְתָּ֖ם בָּֽאָרֽוֹן. (שם ב')

הנקודה המחודשת שלא מופיעה בספר שמות היא הארון אותו מצווה כאן משה לבנות. על איזה ארון מדובר? למה הוא אמור לשמש? האם בו יונחו הלוחות במשכן, בקדש הקדשים עם הכרובים והכפורת? את הארון של המשכן כולנו מצווים לבנות – "ועשו ארון עצי שיטים" (שמות כ"ה י'), אבל בפועל בונה אותו בצלאל כפי שאנחנו זוכרים, והוא מצופה זהב מבפנים ומבחוץ ועליו כפורת עם כרובים, ואילו את הארון שמשה מדבר עליו פה, משה עצמו בונה –

וָאַ֤עַשׂ אֲרוֹן֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וָֽאֶפְסֹ֛ל שְׁנֵֽי-לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִֽאשֹׁנִ֑ים וָאַ֣עַל הָהָ֔רָה וּשְׁנֵ֥י הַלֻּחֹ֖ת בְּיָדִֽי. וַיִּכְתֹּ֨ב עַל-הַלֻּחֹ֜ת כַּמִּכְתָּ֣ב הָֽרִאשׁ֗וֹן אֵ֚ת עֲשֶׂ֣רֶת הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ ה' אֲלֵיכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֣וֹם הַקָּהָ֑ל וַיִּתְּנֵ֥ם ה' אֵלָֽי. וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן-הָהָ֔ר וָֽאָשִׂם֙ אֶת-הַלֻּחֹ֔ת בָּֽאָר֖וֹן אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי ה'. (שם ג'-ה')

אבל נשים לב – משה יורד כאמור מן ההר ביום הכיפורים ורק למחרת הוא מצווה את העם לבנות את המשכן, ובתוכו גם את הארון, כלומר וודאי לא ייתכן שהארון בו שם משה את הלוחות ואיתו הוא יורד מההר ביום כיפור הוא אותו ארון שעשה בצלאל ועליו מונחים הכרובים והכפורת.

הארון של משה

רש"י אומר במקום דבר מעניין –

בעת ההיא. לסוף מ' יום נתרצה לי, ואמר לי פסל לך ואח"כ ועשית ארון, ואני עשיתי ארון תחלה, שכשאבוא והלוחות בידי היכן אתנם. ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחלה ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה, וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה, ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה. (שם א')

זה ארון אחר שאין לו כל זכר בפרשת כי תשא, והייעוד שלו הוא שכשעם ישראל ייצאו למלחמות הוא מלווה אותם, כמו שאנחנו מכירים מהפסוקים – "קומה ה' ויפוצו אויבך משנאיך" (במדבר, י' ל"ה) ו-"וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (שם ל"ג), ורש"י מחדש לנו שהכוונה היא לארון שעשה משה ושם בו את הלוחות ביום הכיפורים. הארון שעשה בצלאל מקומו היה קבוע במשכן, ורק פעם אחת הוציאו אותו למלחמה בימי עלי והוא נשבה ע"י פלישתים וישראל ניגפו לפניהם ומתו של שלושים אלף איש, ולאחר מכן משה הלך והעלה את הארון מחדש וכו'. כלומר אלו שני ארונות נפרדים עם ייעוד שונה. אבל עדיין צריך להבין מה היה מונח בארון הזה שעשה משה? שהרי הלוחות היו בארון שבקדש הקדשים, "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כ"ה, ט"ז), אז מה היה מונח בו? אומר לנו רש"י –

וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵע לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים. זֶה הָאָרוֹן הַיּוֹצֵא עִמָּהֶם לַמִּלְחָמָה, וּבוֹ שִׁבְרֵי לוּחוֹת מֻנָּחִים; וּמַקְדִּים לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לְתַקֵּן לָהֶם מְקוֹם חֲנִיָּה (שם). (רש"י, במדבר י' ל"ג)

זה ארון פורמייקה שמשה רבנו בנה אצלו בחצר, פשוט, בלי כרובים ובלי זהב, אבל איתו יצא משה למלחמה, ובו הניח משה את שברי הלוחות הראשונים, החל מר"ח אלול, שם הוא נצטווה לבנות אותו. יש דעה בחז"ל שהן הלוחות והן שברי הלוחות מונחים בארון ואין זה סותר את הדבר הזה – כשיצאו למלחמה, יצאו עם ארון העץ של משה עם שברי הלוחות, וכשלא היתה מלחמה שברי הלוחות היו יחד עם הלוחות בארון שעשה בצלאל. זה פרט מרתק ומחייב הבנה מה הוא בא ללמד אותנו. כל זה לא מתואר, כאמור, בספר שמות ומשה מחדש לנו אותו כעת, "בעת ההיא". צריך להבין מדוע שברי הלוחות נמצאים בחוד החנית של יהודי היוצא למלחמה.

אגב, מזמור התהילים שאנחנו נוהגים לומר בכל חודש אלול, מזמור כ"ז,^[1] מדבר בענייני מלחמה –

בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ. אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. (תהילים כ"ז ב'-ג')

וחז"ל מבארים – "בזאת אני בוטח" ב-"וזאת התורה אשר שם משה", ובר"ח אלול אנחנו מתחילים את חודש המלחמה ואת הכח של היהודי לדעת שהוא מבקר בבית ה' בהיכלו, ולולא האמנתי לראות בטוב ה' וכו'. אנחנו עוסקים בפרק המלחמה ובארון, בתורה, ולכן צריך להבין מהם בדיוק אותם שברי לוחות שיוצאים אתנו למלחמה, ולמה משה רבנו מזכיר את זה רק כעת.

ללמוד להתפלל

נשאיר את השאלות האלה פתוחות בשלב זה ונחזור אליהם מאוחר יותר, אחרי שנתמקד בעניין השני שאינו בו חידוש כאשר הוא מסופר כאן בחומש דברים, חוץ מהענין עצמו. מעמד הר סיני מצטייר בעיני רוחנו כולנו כמעמד של תורה, לוחות הברית הראשונים או השניים, משה על ההר וכו', אך האם נתנו פעם את דעתנו על ארבעים הימים האמצעיים?

האמת היא שראש חודש אלול לא מתחיל בראש חודש אלול אלא הרבה יותר מוקדם. מסביב למעמד הר סיני יש לנו מאה ועשרים ימים, שלשה 'סבבים' של ארבעים יום, בהם עולה משה להר. ב-ו' בסיון ראינו את הקולות ואת הברקים. למחרת ב-ז' בסיון עלה משה להר לארבעים יום, וירד בי"ז בתמוז ושבר את הלוחות. בר"ח אלול יעלה משה בפעם השניה להר לקבל את התורה, בקריאתו של הקב"ה, אבל בעצם זו עלייתו השלישית להר כי היתה באמצע עליה נוספת להר שמשום מה יש לנו קצת רתיעה מלעסוק בה – ארבעים הימים האמצעיים שמוזכרים בפרשתנו בהדגשה יתרה ולא מוזכרים בחומש שמות, ואולי בשל כך אנחנו לא מספיק מודעים להם בנפש, בתודעה, לא בידיעה, הם ארבעים יום מרכזיים שסביבם שני מעמדי מתן התורה. ראש חודש אלול הוא תוצר של מה שקורה בהם, בארבעים הימים האמצעיים, מי"ט בתמוז ועד כ"ט באב, שמשום מה אנחנו מעדיפים לקרא להם "יולי-אוגוסט". יש מן אופנה כזאת שאחרי החודשים אייר וסיון, באים בלוח העברי החודשים יולי ואוגוסט, ולאחר מכן אלול, ה' ירחם…

הנה הפסוקים בפרשתנו. אחרי שהקב"ה אומר למשה שעם ישראל חטא –

וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן-הָהָ֔ר וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וּשְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי. וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּ֤ה חֲטָאתֶם֙ לַֽ-ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם עֲשִׂיתֶ֣ם לָכֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה סַרְתֶּ֣ם מַהֵ֔ר מִן-הַדֶּ֕רֶךְ אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה ה' אֶתְכֶֽם. וָֽאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָֽאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵֽינֵיכֶֽם. (שם ט', ט"ו-י"ז)

בחומש שמות כתוב שאחר כך הוא לקח את העגל, שרף, טחן וזרה אותו על פני המים בנחל ואז הוא אמר לעם ישראל שהוא ינסה לכפר ולרצות את הקב"ה אבל לא כתוב מה קרה בפועל, אלא רק את תוכן השיחות שלו עם הקב"ה, ואילו כאן –

וָֽאֶתְנַפַּל֩ לִפְנֵ֨י ה' כָּרִֽאשֹׁנָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי עַ֤ל כָּל-חַטַּאתְכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חֲטָאתֶ֔ם לַֽעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י ה' לְהַכְעִיסֽוֹ. (שם י"ח)

"ואתנפל" משמעו להתפלל מתוך נפילה, התנפלות. זו מילה שתחזור על עצמה כאן שלש פעמים! בחומש שמות היתה לנו התחושה שמשה רבנו התפלל עם הקב"ה וביקש "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וכו'" (שם ל"ב, י"ג), וזו היתה תפילה של חצי שעה, שעה או מקסימום אפילו כמה שעות או לילה, אבל כאן משה מספר שזה היה במשך ארבעים יום רצופים, בהם הוא לא אכל ולא שתה, ממש כפי שהיה בעלייתו הראשונה לקבל את התורה. ארבעים יום תמימים רק בשביל להתפלל. זו נקודה חשובה מאד, נושא התפילה.

מסופר על בעל התניא שבצעירותו, אחרי שהוא כבר הוכר כעילוי, כאשר התלבט להיכן ללכת ללמוד, לוילנא אצל הגר"א או למעזריטש אצל המגיד, ניסו לשכנע אותו לנסוע לוילנא כי 'שם באמת לומדים תורה' והוא יוכל להתפתח בה, ואילו במעזריטש, יש תלמידים של הבעל שם טוב ו-"רק מתפללים". אמנם הוא ענה ואמר – 'אני נוסע למעזריטש. כי ללמוד אני כבר קצת יודע, אבל להתפלל? את זה אני עוד צריך ללמוד…'.

הלב של מעמד הר סיני

ואתנפל לפני ה' – הקב"ה לא קורא פה למשה רבנו אלא משה עולה להר מעצמו. הוא מגיע למדרגה של "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי", והוא מתנפל על כל חטאי ישראל –

כִּ֣י יָגֹ֗רְתִּי מִפְּנֵ֤י הָאַף֙ וְהַ֣חֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר קָצַ֧ף ה' עֲלֵיכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וַיִּשְׁמַ֤ע ה֙' אֵלַ֔י גַּ֖ם בַּפַּ֥עַם הַהִֽוא. (שם י"ט)

רגע, אבל חשבנו שזה כבר נפתר, כשהקב"ה אמר "הרף ממני ואשמידם", ומשה ענה – "זכור לאברהם, ליצחק וישראל עבדיך", אך הנה מתגלה לנו שכלום לא נפתר והיה צריך ארבעים יום וארבעים לילה, בצום מוחלט! ועוד – הגיע גם הזמן לגלות לכם, עם ישראל, ש –

וּֽבְאַֽהֲרֹ֗ן הִתְאַנַּ֧ף ה' מְאֹ֖ד לְהַשְׁמִיד֑וֹ וָֽאֶתְפַּלֵּ֛ל גַּם-בְּעַ֥ד אַֽהֲרֹ֖ן בָּעֵ֥ת הַהִֽוא. (שם כ')

הקב"ה רצה להשמיד את אהרן ואת ארבעת בניו (לא רק את נדב ואביהוא אלא גם את אלעזר ואיתמר). אנחנו זוכרים שמשה התפלל על מרים אחותו "אל נא רפא נא לה", אבל האם אנחנו זוכרים שהוא התפלל על אהרן?. והוא ממשיך –

וְֽאֶת-חַטַּאתְכֶ֞ם אֲשֶׁר-עֲשִׂיתֶ֣ם אֶת-הָעֵ֗גֶל לָקַחְתִּי֘ וָֽאֶשְׂרֹ֣ף אֹת֣וֹ בָּאֵשׁ֒ וָֽאֶכֹּ֨ת אֹת֤וֹ טָחוֹן֙ הֵיטֵ֔ב עַ֥ד אֲשֶׁר-דַּ֖ק לְעָפָ֑ר וָֽאַשְׁלִךְ֙ אֶת-עֲפָר֔וֹ אֶל-הַנַּ֖חַל הַיֹּרֵ֥ד מִן-הָהָֽר. (שם כ"א)

וזה קצת מוזר, כי אנחנו יודעים שהשריפה היתה בי"ז בתמוז או ביום שלמחרת, ואילו כאן משה מתאר את ארבעים הימים האמצעיים וחוזר ומתאר את השריפה, כלומר הכח לשרוף והטעם לשרוף הוא רק כאשר מתוך זה עוברים היישר ל-"ואתנפל", רק כשאתה מתוך זה הולך להתפלל.

וָֽאֶתְנַפַּ֞ל לִפְנֵ֣י ה' אֵ֣ת אַרְבָּעִ֥ים הַיּ֛וֹם וְאֶת-אַרְבָּעִ֥ים הַלַּ֖יְלָה אֲשֶׁ֣ר הִתְנַפָּ֑לְתִּי כִּֽי-אָמַ֥ר ה' לְהַשְׁמִ֥יד אֶתְכֶֽם. וָֽאֶתְפַּלֵּ֣ל אֶל-ה' וָֽאֹמַר֒ ה' אלהים אַל-תַּשְׁחֵ֤ת עַמְּךָ֙ וְנַֽחֲלָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר פָּדִ֖יתָ בְּגָדְלֶ֑ךָ אֲשֶׁר-הוֹצֵ֥אתָ מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה. זְכֹר֙ לַֽעֲבָדֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַֽעֲקֹ֑ב אַל-תֵּ֗פֶן אֶל-קְשִׁי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאֶל-רִשְׁע֖וֹ וְאֶל-חַטָּאתֽוֹ. פֶּן-יֹֽאמְר֗וּ הָאָרֶ֘ץ אֲשֶׁ֣ר הֽוֹצֵאתָ֣נוּ מִשָּׁ֒ם מִבְּלִי֙ יְכֹ֣לֶת ה' לַֽהֲבִיאָ֕ם אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-דִּבֶּ֣ר לָהֶ֑ם וּמִשִּׂנְאָת֣וֹ אוֹתָ֔ם הֽוֹצִיאָ֖ם לַֽהֲמִתָ֥ם בַּמִּדְבָּֽר. וְהֵ֥ם עַמְּךָ֖ וְנַֽחֲלָתֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֨אתָ֙ בְּכֹֽחֲךָ֣ הַגָּדֹ֔ל וּבִֽזְרֹֽעֲךָ֖ הַנְּטוּיָֽה. (שם כ"ה-כ"ט)

ראינו איזו "התנפלות"?! הוא חוזר על השורש הזה שוב ושוב, וכל מה שחשבנו בחומש שמות שארך דקות ספורות, מסתבר כעת שזה היה ארבעים יום וארבעים לילה של "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי"! ורק אחרי זה – "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך ארון עץ". כלומר, "בעת ההיא", היינו מכח כל התפילות של ארבעים הימים האמצעיים, בכ"ט באב נקראתי לעלות לקבל את הלוחות השניים.

יש כאן דבר פלא שכדאי להדגיש אותו; הנקודה שמאד תופסת מקום בפרשת 'ואתחנן' היא התורה, עשרת הדברות, מעמד הר סיני, "שמע ישראל" והפסוק "ושיננתם לבניך" שהוא המקור ללימוד תורה, ואילו הנושא של פרשת 'עקב' הוא תפילה – "לעבדו בכל לבבכם", "ואותו תעבודו". גם הרמב"ם לומד את מצוות תלמוד תורה בספר המצוות בפרשת ואתחנן, ואת מצוות התפילה הוא לומד בפרשת עקב. בפרשת עקב בא משה רבנו ואומר לנו – 'בוילנא לומדים ללמוד אבל במעזריטש לומדים להתפלל'. מעמד הר סיני הוא 'סנדוויץ' – החלק הראשון והאחרון הוא קבלת התורה והלוחות, ואילו הלב, האמצע, זה ארבעים יום וארבעים לילה בלי שקראו לך, בהם אתה מתפלל ומתפלל.

יום כיפור ישראלי

בואו נראה איך רש"י מתאר את ההיסטוריה של ארבעים הלילות והימים הללו. לכאורה קשה על לשון הפסוק "ואתנפל לפני ה' כראשונה" שכן בארבעים הימים הראשונים משה לא התנפל כלל, לא התפלל. אז הפירוש הפשוט הוא שהכוונה שגם כאן היו ארבעים יום כפי שהיו ארבעים יום בעליה הראשונה להר, אבל בעומק משה רבנו אומר – 'את התורה צריך לדעת להפוך לתפילות. מה שקיבלתי מלמעלה בארבעים הימים הראשונים כשההר בער באש עד לב השמיים – זו האש אליה הגעתי כשהתנפלתי מלמטה'. וארבעים הימים האמצעיים אינם פשוטים; הראשונים עד י"ז בתמוז היו שמחים, וגם האחרונים היו מלאי שמחה כפי שמיד נראה ברש"י, אבל האמצעיים היו בכעס, ופה משה רבנו לומד ומלמד אותנו שמהות מעמד הר סיני היא היכולת שלנו להתפלל ולעבוד את ה', ושבעקבות התפילה אתה לא רק מקבל לוחות שניים אלא מקבל ארון עץ שאיתו יוצאים למלחמה ובו מונחים שברי הלוחות. לפני שנרחיב, רק נראה את הסדר ההיסטורי –

ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום. שנאמר 'ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה' (שמות לב, ל) באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום, נמצאו כלים בכ"ט באב, שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז.^[2] בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה 'פסל לך שני לוחות' (שם לד, א) עשה עוד מ' יום, נמצאו כלים ביום הכפורים, בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה 'סלחתי כדברך' (במדבר יד, כ) לכך הוקבע למחילה ולסליחה. ומנין שנתרצה ברצון שלם שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות 'ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים' (דברים י, י) – מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס. (רש"י שם ט', י"ח)

בכ"ט באב, עדיין לא אלול, אנחנו עדיין בחופשה בצימר, אך התרחש אז "בעת ההיא" דבר מחודש בעולם – האדם הפך בתפילתו את כל העולם! הקב"ה לא רמז ומשה לא העז לומר בקול אפילו פעם אחת 'רבש"ע אני רוצה תורה במקום זו שלא נתת לנו', אלא הוא רק ביקש 'אל תעזוב אותנו' – "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" וכו' (שמות ל"ב, ל"ב). משה רבנו בתפילותיו הופך את כל המציאות! ונדייק ברש"י – בכ"ט באב הקב"ה נתרצה לישראל ואילו ביום הכיפורים, אחרי ארבעים יום נוספים הוא נתרצה להם בשמחה, ורק בגלל זה נקבע יום הכיפורים לדורות לסליחה ומחילה.

נעצור רגע – יום כיפור נוצר ע"י הקב"ה אבל הוא הוקבע לסליחה ומחילה בזכות התפילות של משה רבנו, כלומר בפועל יום כיפור הוא המצאה ישראלית, תוצאה של תפילתו של משה!^[3]

נחזור לרש"י – "ומנין שנתרצה ברצון שלם?", כלומר אולי הקב"ה רק החליט 'להחליק' לנו, שלא ברצון שלם, ורק כאיזה פרס תנחומים? – הוא התרצה ברצון שלם כיון שנאמר בלוחות אחרונות "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים". בלוחות האחרונות, מר"ח אלול ועד יום הכיפורים, עמד משה רבנו כמו בלוחות הראשונים – לא רק ארבעים יום, כי לספור אנחנו כבר יודעים, אלא "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון", ומכאן לומד רש"י שימים אמצעיים היו בכעס ונאמר בהם לשון נפילה.

אני חושב שאנחנו לא מספיק מתמקדים באירוע האמצעי הזה של ארבעים הימים האמצעיים. מאז שהיינו בגן הילדים וסיפרו לנו על מעמד הר סיני, ואנחנו סיפרנו לילדינו – האם סיפרנו להם רק על וילנא או גם על מעזריטש? האם אנחנו מדברים רק על הלימוד של הלוחות הראשונים והשניים או גם על המהפכה של האדם בתפילה?!

פיסיקה אלוקית בארון אנושי

ואז, אחרי ארבעים ימי התפילה הללו, אומר הקב"ה למשה – 'יאללה, עכשיו לוחות שניים', ורק השבוע שמתי לב לארון העץ הזה שיש בו משהו יותר מפלאי. לכאורה, מה באמת כל כך חשוב הארון הזה? בואו נתבונן בלוחות. הלוחות הראשונים היו מעשה אלוקים, זוכרים? משני עבריהם הם כתובים, מנוגדים לכל כללי הפיסיקה בעולם, כי לפי הפיסיקה על מנת לכתוב אתה צריך רקע ואם אין על מה לכתוב אין כתיבה, ואילו הלוחות הראשונים היו פיסיקה אלוקית. שתי אבנים שהן אלוקות, בדומה למעמד הר סיני עצמו שבו נאמר "קול גדול ולא יסף", שהקול היה חודר את המציאות, ולא היה הד חוזר כי כל העולם היה בביטול גמור ולא הייתה לו יישות עצמית. אילו היינו זוכים ומקבלים את הלוחות הראשונים, היינו עולים עם משה רבנו ואיתם ונכנסים לארץ, והיה נבנה בית תפילה לכל העמים, כלומר היינו חיים במציאות של לוחות מעשה ידי אלקים, אך הלוחות הראשונים הללו נשברו, ונשארו שברי לוחות שמשה רבנו שמר אותם, ותקשיבו טוב – ארבעים יום מי"ז בתמוז, מהיום בו הוא שבר את הלוחות, ועד ראש חודש אלול, עד ל' אב, כשהוא עלה לקבל את הלוחות השניים, הוא עוד לא עשה להם ארון עץ אלא שמר עליהן "מתחת לכרית", שבורים. 'שבר' זה משבר, אך שבר זה גם תקווה, כמו "הנה שמעתי כי יש שבר במצרים" (בראשית מ"ב, ב'). שבר הוא המקום בו מתרחשת הלידה של מה שמעל למה שאני מסוגל לתפוס ולהבין. ואז אומר לו הקב"ה למשה – תעשה לי ארון עץ, מקרשים ומלייסטים, ולארון הזה תכניס את שברי הלוחות, וכשיהודי ייצא למלחמה ויהיה חושך כפול ומכופל מכל צדדיו, למלחמה בה כתוב "קומה ה' וינוסו אויביך וינוסו משנאיך מפניך", וכביאורו של רש"י שם שאויבי ה' אלו אויבי ישראל ולהיפך – יחד איתו יוצאת הפיסיקה האלוקית, שברי הלוחות האלוקיים המונחים בארון שהכין בשר ודם בעקבות התפילות שלו. הם היוצאים בראש המלחמה ואם אין הם יוצאים בראש המלחמה – הרי שהעמלקי והכנעני יכו בהם, כפי שהיה במעפילים.

יש לוחות שנשארים בתוך קדש הקודשים ולא יוצאים החוצה לעולם, אבל יש ארון עם שברים. יהודי במלחמה הוא יהודי עם דבר גדול מאד אבל מה שמוביל אותו אלו הם שברי הלוחות, שבר שבא לגלות כח אלוקי. שברי לוחות הם היוצאים בתוך הארון למלחמה. הלוחות השלמים נשארים בקדש הקדשים ונותנים לנו את התחושה שיש נקודת קביעות אבל כשיהודי נמצא במלחמה פנים ואחור, והכל נראה כמפורק, שבור – אז יש לו ארון עץ שמשה רבנו בנה, לא כי הוא רצה לבנות אותו אלא בגלל שהוא התפלל, עלה לארבעים יום וארבעים לילה בהחלטתו שלו, ואז הקב"ה ציווה אותו לעשות את הארון הזה – 'תבנה ארון עץ אנושי, ותפסול לוחות אנושיים, ולארון העץ תכניס את שברי הלוחות, ואת הלוחות האנושיים תכניס אל קדש הקדשים אל הארון עם הכרובים'. אנחנו תופסים איזה דבר מופלא זה?! הלוחות שמשה פסל, נמצאים בקדש הקדשים מתחת לכפורת ואילו שברי הלוחות שהקב"ה עשה מונחים בארון עץ פשוט שבנה משה רבנו בנגריה, והם הולכים בראש המלחמה, והם הידיעה של יהודי שה' ילחם לכם, הם הידיעה של יהודי ש-"ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם" (דברים כ', ד'), עם הידיעה שכל חייל שלנו וכל יהודי במלחמת האלול שלו.

הכח להפך את המציאות

חז"ל אומרים כי בלוחות הראשונים, החרות האלוקית, "חרות על הלוחות" (שמות ל"ב, ט"ז) היו אלף אורות שלא היו בלוחות השניים, כי זה היה מעשה אלוקים, מציאות אלוקית, לא הפיסיקה שלי, זו מציאות שאין לי יכולת לקלוט אותה, זה אינסוף בתוך שתי אבני פיסיקה – ושברי הלוחות הללו מובילים את היהודי במלחמה שלו. ואת הכח לעשות את ארון העץ הזה ובו להניח את שברי הלוחות, מקבל משה רבנו אחרי ארבעים הימים האמצעיים של "ואתנפל לפני ה'".

שברי הלוחות הללו הם הכח של היהודי להפך את המציאות כולה. ארבעים הימים האמצעיים היו בכעס שבו אומר לנו הקב"ה כביכול – 'אין שום סיכוי, הכל גמור, חשך ענן וערפל של חורבן מוחלט. לא רוצה לראות כלום'. אפילו את אהרן רצה הקב"ה להשמיד יחד עם בניו – ותפילתו של משה עליהם ועל ישראל מהפכת את הכל. היכולת של יהודי להתפלל נובעת מההבנה שיש לו כח לעלות אל ההר ולהגיע ל"לא אכלתי ולא שתיתי". אני מבין שכאשר הקב"ה עומד לתת את התורה, אז ברור שאתה לא תאכל ולא תשתה, אבל כשיהודי הולך להתפלל – "לא אכלתי לא שתיתי כראשונה", הו מגיע אל מציאות של אלוקות. שברי לוחות הקיימים בתוכנו.

אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה

ומשפט סיום. התורה שלנו היום היא מה שקיבלנו בלוחות השניים, נכון? כי הראשונים נשברו וקיבלנו בפועל את הלוחות השניים אותם אנחנו לומדים. יש בחז"ל ביטוי מפורסם –

…"וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת". (אבות ו', ב')

אבל הפסוק הזה נאמר על הלוחות הראשונים שנשברו, אז מה זה רלוונטי אלינו? תקשיבו – יהודי לומד את הלוחות השניים לפי המדרגה שלו, אבל הוא זוכה להיות בן חורין כי שברי לוחות הראשונים הולכים לפניו במלחמותיו. גם כשהוא לומד לוחות שניים הוא מוּלָך ע"י שברי הלוחות הראשונים. הם מונחים בארון עץ פשוט, ארון ברית ה', שאת הכח לבנותו ולהיות הכלי שנותן לשברי הלוחות את מקומם, הוא מקבל מההתנפלות של משה רבנו. ברית ה' נוצרת ע"י ארבעים יום וארבעים לילה של 'ואתנפל', ע"י הציווי לעשות ארון עץ, ושם מונחים שברי הלוחות ונותנים לי, "בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי", כשחונה עלי מחנה וקמה עלי מלחמה – "בזאת אני בוטח", כלומר אני מבין ובטוח שהמלחמה באה אלי כדי לעורר בי את האינסוף שנגדו בעצם באה המלחמה. גם היצר הרע שלוחם בי, גם האלול שאני לוחם בו, בתוכו, על ידו, וגם המלחמה המעשית של אויביך ומשנאיך.

שני דברים שאותם מגלה משה רבנו בפרשתנו, פרשת התפילה – ארבעים הימים האמצעיים וארון העץ עם שברי הלוחות שאותם לוקח לפנינו משה רבנו לכל הדורות ומושה אותנו בכל המלחמות, "בזאת אני בוטח". שנזכה בעז"ה להתפלל מתוך שמחה ולראות ישועה שלמה וגאולה שלמה בקרוב עלינו ועל כל ישראל.

1. ואשר חלק מקהילות הספרדים אומרים אותו לאורך השנה כולה. ↑

2. בחומש שמות החשבון יוצא שזה היה מי"ט תמוז ועד ל' באב ופרשני רש"י דנים בזה אך התוצאה שווה, וכנראה שהשאלה היתה אם חודש אלול היה באותה שנה מלא, ואכמ"ל. ↑

3. אגב, המשכיל לדוד, מגדולי פרשני רש"י, מבאר את המילה "ואתנפל" שאלו היו ארבעים ימים בהם היה כעס נורא בעולם, וכל הזמן היתה תחושה של נפילה, לשון "ויפול על פניו". ↑